יש משהו מרגיע בלהרגיש כמו חבילה ב DHL. מעבירים אותך ממקום למקום, בודקים, ממלאים טפסים, שואלים שאלות קצרות ומצפים לתשובות מתומצתות. אתה לא בן אדם עם רצונות ושאיפות – אתה מאושפז. החלוקים הלבנים יודעים בדיוק איך אתה מרגיש, מה אתה הולך לעבור, איך ומתי תצא מזה. למדתי לכבד, להעריך ולהעריץ את הצוות הרפואי. שנים רבות הם מוותרים על חיי ההוללות עם חבריהם, לומדים המון, מתחייבים לעתיד מסוים ולמעשה לומדים איך לתקן את המכונה המופלאה הזאת, שצורתה הבסיסית והיכולות שלה לא השתנו כמעט בכלל ובכל זאת – יש כל כך הרבה מה להכיר.
באותו הבוקר המיון בעין כרם היה יותר צפוף מהכניסה ל'אומן 17' בערב שטייסטו אמור להגיע בפעם הראשונה.
מ-128 הפעימות בדקה של טייסטו, האחות מחזירה אותי למציאות של 60 פעימות בדקה, זה לפחות מה שטוען מד הדופק.
"תאונת אופנוע, בן 29, בריא, חשש לפגיעה בעמוד שדרה. אתה רגיש לתרופות מסוימות?"
"לא".
"תשלחו אותו ל C.T, M.R.I ולקיחת דמים. אם כואב לו, תנו לו משככים. כואב לך ?"
"לא".
זאת הפעם אחרונה ששאלו אותי אם כואב לי ועניתי בשלילה. כשהאדרנלין יחלוף, אם מישהו ידפדף בספר לידי – אוושת הרוח מהדפים תגרום לי לסבול מכאבים עזים.
עוצם עיניים, אוטם אוזניים, מובילים אולי לחדר אחר. מתפעלת ה M.R.I מגלה לי שבעתיד הקרוב אכנס למכשיר הזה. הוא יזיז אותי וישמיע הרבה דפיקות ורעשים ונגד זה הם חובשים על ראשי אוזניות לבנות שנראה כאילו יצאו ממחלקת הארט של סרט מהסיקסטיז. לא ממש כמו קולקציית ה HD של DR Dre. אסור לי לזוז, מותר לי לנשום לאט. היא יוצאת מהחדר ולראשונה מאז ההתרסקות אני לבד.
צילום: (visualphotos.com)
חיכיתי לרגע הזה כי משהו הטריד אותי. לא זכרתי איך ההתרסקות קרתה ויותר גרוע – לא זכרתי את האירועים שקדמו לה. ידעתי את התאריך ואת השם שלי אבל בכל הקשור לשעתיים האחרונות, Black.
נזכרתי בסצנה מתוך 'ואלס עם באשיר' כשאורי סיוון מסביר לארי פולמן שהמוח שלנו זוכר הכל. מה ששכחת עוד יחזור. אתה תיזכר ותוכל לחבר את כל הנקודות לרצף אירועים הגיוני.
המכונה מכניסה את כולי לבטנה הלבנה. מרגיש כמו חזרה לרחם. נרגע מחוסר השליטה המוחלט שבסיטואציה, נותן למכונה להציף את גופי בקרינה מגנטית שתמפה כל חלק. החלטתי לנשום לאט ולבצע Fast Rewind . בעוד אני מריץ לאחור את אירועי הבוקר, המכונה מתחילה להזיז אותי קדימה ואחורה. היא רוטטת ומשמיעה סאונד אפקטים שאני אוהב, מעין גלגלי שיניים ורכיבים אלקטרוניים הנעים במטרה אחת ומשותפת. פתאום זה מגיע. כמו שהפלאש 'תקף' את ארי במונית בהולנד ככה הזיכרון מהבוקר חוזר. בבת אחת.
6:45, הסלולארי מעיר אותי לצלילי מקס ריצ'ר ונעימת הפסנתר המוכרת שלו. איזה כיף להתעורר לפסקול כזה. שוטף פנים, שוקו חם וכמה ביסקוויטים בטעם שוקולד. הבוקר אלך למוסך ואעשה בדיקה לפני הטסט. בצהריים יבוא הטכנאי של הוט בכדי להתקין לי איזולטור. בימים האחרונים המסך מרצד ויש "Hum" קבוע ברמקולים המוגברים. אחרי שחפרתי ברשת, הבנתי שזה מכיוון שנוצר לופ בהארקה.
למה רכיב פסיבי שעולה עשרה שקלים צריך לעלות לי בביקור טכנאי. יכולתי לעשות את זה בעצמי.
לא נורא.
פרופורציות – זה משהו שיגרום לי להסתכל אחרת על החיים.
מסיר את הכיסוי האפור מה'ירוק' ומנטרל את האזעקה. הוא יפה. תוקע את המפתח בסוויץ' ומסובב. חשמל עובר בגופה של החללית והיא מזכירה לי שהשעה 7:21. לוחץ על מתג ההתנעה והחיה מתעוררת לחיים. כל כך אוהב את הסאונד של המנוע. היפני בעל הארבע צילינדרים הזה, עם התנועה העגולה – פשוט גורם לי לחייך כמו אידיוט. כן, כמו אידיוט. לרכב על אופנוע ששוקל בסך הכל 190 קילו ובחובו מכיל 134 כוחות סוס, זה קצת יותר מדי, אבל כל כך מהנה…
כשסיימתי את הטריפ בתוך מכשיר ה M.R.I, חזרתי למיון.
"מיד מנהל מחלקת אורתופדיה כירורגית יעדכן אותך".
חלק שלישי – בקרוב…
//ניר סעדו