היום, בשנת 2014, ישראל, קצת קשה להזדקן בכבוד.
או שהפנסיה שלך לא מספיקה ואתה חי מיום ליום, ואם היא כן מספיקה כבר יבואו חבורת נערים לקחת לך אותה ועל הדרך להשאיר בך סימנים שמזכירים לך ש"העולם שייך לצעירים".
כשאדם מגיע לערוב ימיו כבר אין לו הרבה מה להפסיד ושתי אפשרויות נקרות בדרכו-
האחת, לחשוב על העבר, כואב ככל שהיה או שמח ככל שהיה.
השנייה, להסתכל קדימה, אל הזמן הנותר ולהחליט איך הוא רוצה להנות ממנו.
במקרה של קרובת משפחה שלי, היא החליטה כמובן – על האופצייה השניה, הסתכלות על העתיד.
וכמו כן, היא הבינה שאיך לא, היא צריכה להתפנק.
כמובן שזה לווה בהמון חששות אבל הפור נפל והיא שכרה חדר בדיור מוגן (שלא נאמר בית מלון) אי שם בארץ.
הרי מה צריך בסך הכל בן אדם?
ככר אחת של לחם, כד אחד של יין, מיטה בשביל לישון בה (אפילו לא צריך בשניים) ואהבה, ביטחון ורגוע כל הזמן, ואכן זה מה שיש, המקום הזה בדיוק בשבילה.
היא נתונה תחת צוות מקצועי שפועל מסביב לשעון 24/7 דואג ובודק שהכל כשורה, מתקשר אליה בשעת הצהריים כשהם רואים שהיא לא בחדר האוכל המפואר ושואלים אם היא רוצה שיארזו לה "טייק אוואי" את הארוחה החמה, ככה היא גם תוכל להתפנק מול הטלוויזיה ברומנית שנותנת לה את התחושה הביתית הכי טובה שיש.
אפילו קרובת משפחה אחרת זרקה לי הצעה : "מקיימים שם תיאטרון סבים ונכדים, אולי עוד נצטרך אותך.." המקום הזה נותן לאנשי הגיל השלישי הזדמנות להסיר כל דאגה מליבם ולהיות צעירים – כי הכל מתחיל ונגמר בראש.
אחרי שסיימת לדאוג לילדים, למשפחה ולהקדיש את זמנך למפעל חייך, הגיע הזמן לדאוג לעצמך.
פעם בשבוע היא משוחחת עם אחד מבני המשפחה, מספרת כמה נחת יש לה, ובעיקר כמה ברת מזל היא שהיא יכולה להרשות לעצמה את המותרות האלה – להזדקן בכבוד (ממתי זה נהיה מותרה?!)
היא מוסיפה ומספרת בשקט בשקט, שלמרות כל הפעילויות, האנשים וכל הזמן הזה שפרוש לפניה היא מעדיפה לעיתים פשוט לשבת בחדר, לשקוע מול התחנה הארופאית האהובה עליה ולנוח – כי כאן היא מרגישה בטוחה. כאן היא שמחה ומאושרת. טוב לה, כאן אין סיכוי שיפתיעו אותה "פרחחים" מהרחוב ויזכירו לה שכל מה שהיא בנתה יורד לטמיון.
כן, גם אני כשאגיע לגיל מופלג, ארצה להזדקן בכבוד, וכמו שאני מכירה את עצמי, אני באמת אצטרך רק כיכר אחת של לחם, כד אחד של יין, מיטה בשביל לישון בה (אם באמת אפשר, אז בשניים..) ואהבה, אהבה כל הזמן.
על דבר אחד אני באמת לא מתפשרת, גדלתי ברעננה, אין מצב שאני עוזבת לשום מקום אחר חוץ מבתי אבות בשרון.
//דראל פורת