אני שומע צפצוף מבחוץ. רואה את נהג המונית מחייך אליי מהחלון. בחור גבוה, רעמת שיער לבנה, נראה אופטימי. אני מגלגל לכיוונו את מזוודת ארבע הגלגלים החדשה שקניתי הבוקר. סיימתי לארוז אותה הרגע. אני עושה את זה שעה לפני הנסיעה לנתב״ג, וכך כשההיא מהביטחון שואלת "ארזת לבד? איפה היתה המזוודה מאז?״, אני עונה לה בביטחון גמור ״ארזתי בעצמי! ממש הרגע!״ כמו חייל בטירונות. ככה אני לא צריך להתאמץ להיראות אמין – הרי יש להן, לרשויות, את היכולת לגרום לך להרגיש חשוד גם כשלא עשית שום דבר רע.
״שתית פעם קפה ב-265 ש״ח?״ שואל אותי הנהג כשאני נכנס למונית, וקורץ אליי דרך הראי. ״לא״ אני משיב, ומתמתח במקומי. קצת נבוך מזה שאני לא מכיר את המקום החדש שמוכר קפה אקסלוסיבי. מתחיל להריץ בראש תמונות של כוסות מוזהבות, בר אקטיבי, בריסטות בלונדיניות תלויות כמו שנדליר מתקרת בית הקפה…
- ״שמע קטע״ הוא ממשיך.
- ״שומע! נו דבר כבר!״ נפלטת לי צעקה. הפרצוף שלי כבר צמוד לכתף ימין שלו כמו ילד סקרן.
״אז בדרך לפה אני עוצר לשתות קפה. לא הייתה חניה, אז שמתי את המונית על המדרכה לשניה. הולך קונה קפה, יוצא, רואה שדפקו לי דו״ח של 250 ש״ח על השמשה! הקפה הכי יקר בעולם! 265 ש״ח!״. הנהג מחייך לעצמו, מרוצה מהטריק שעשה לי. ואכן היכולת לספר סיפורים היא חשובה, ובייחוד לנהגי מוניות.
אני נשען חזרה אחורה, מאוכזב קצת מהסיפור, פולט ״באסה, הא?!״ כדי להפגין הזדהות מינימלית עם הבחור, ומתכנן לשקוע חזרה במחשבות על המצגת של מחר.
״איזה באסה ואיזה נעליים, נראה לך שאני משלם את זה?״ זורק לי הנהג, עדיין מחייך וקורץ מהראי, ״אין מצב שאני משלם את זה. חכה תראה.״ ואז במשך 30 דקות הנסיעה לנתב״ג, הבחור העלה שמונה רעיונות מקוריים איך לא לשלם את הדו״ח שלו. מטלפן לחבר עם קשרים בעירייה, מדבר עם חבר אחר שמומחה בכתיבת מכתבים לרשויות, מנסה לשכנע את תחנת מוניות הקסטל (שיש לה רשות מיוחדת מסתבר לחנות ליד ארומה), כדי לקבל מהם אישור שהוא בעצם נהג מונית שלהם… וככה זה ממשיך כל הנסיעה…
ואז הגיע תורי לחייך לעצמי.
עוד שעתיים אני עולה על טיסה לוורשה. מחר בבוקר אני מגיע לבורסה הפולנית, לכנס שנקרא Growup Startup, שם אני אמור לספר להם איך ישראל נהייתה אומת הסטארטאפים. אני אספר להם שנותנים אחריות גדולה לצעירים בצבא, איך המדינה הקימה גופי השקעה אדירים בשנות התשעים, למה תל-אביב זו עיר מושלמת לסטארטאפים… אבל אני גם חייב להסביר להם שזה חלק מהתרבות שלנו. לאלתר, למצוא פתרונות, לחשוב ״איך בכל זאת עושים את זה״… לא לעבור על החוק, אלא לכופף אותו ביצירתיות אין-קץ… ממש כמו שנהג המונית מדגים לי עכשיו בלייב.
לא רק נהגי מוניות צריכים לדעת לספר סיפורים, גם מרצים בכנס נדרשים לזה. והנה, הנהג סידר לי אחלה סיפור להתחיל איתו את ההרצאה.
בדרך לעיר טעונת רגשות
כמה שעות מאוחר יותר אני נוחת בשדה התעופה ע״ש פרידריך שופן, אחרי שערכתי את השקפים במהלך הטיסה. החלטתי לוותר על הקטע בו אני מספר לפולנים שהם אחת הסיבות הגדולות להקמת המדינה שלנו… ביציאה מחכה לי גבר שכאילו יצא מהסרט ״חתול שחור חתול לבן״. יש לו 60 פלוס, שיער נפוח משוך לאחור עם ספריי, חליפה בת עשרים, עם שלט "Mr. Lior Frenkel״. אני ניגש אליו, ואחרי שהוא יוצא מהשוק (המתין לבחור רציני עם חליפה, קיבל היפסטר בחולצת ג׳ינס ומגפיים) הוא מוביל אותי למרצדס עצומה בסגנון מזרח-אירופאי. (בהערת אגב, הפולנים לא אוהבים שמסווגים אותם כ״מזרח אירופה״, הם מעדיפים ״מרכז אירופה״) וכך באנגלית רצוצה אנחנו מעבירים נסיעה נעימה עד למלון נובוצנטרום במרכזה של וורשה שמתגלה כיפיפיה בלילה, ממש כמו תושבות העיר.
שעה מאוחר יותר אני אפגוש את אנטונינה – הבעלים של מותג אופנה מגניב ומצליח שנקרא RISK. זה כבר כמעט חצות, והיא לוקחת אותי לבר שנקרא ״ביירות״ (והאוכל היחיד בו הוא חומוס) מולו ניצב בר-מסעדה שנקרא תל-אביב. אנטונינה היא חצי יהודיה, וביקרה בארץ כמה פעמים, אז היא מודעת טוב מאד לבחירה המחויכת שעשתה.
תסתכלו בתפריט מצד שמאל. חומוס!
בר-מסעדה ״תל אביב״ בוורשה – הבעלים ממש לא ישראלים
אני מוותר בהתנשאות על החומוס (״חומוס לא יכול להיות טרי בערב!״) ומתחיל להינות מאחד היתרונות הגדולים של פולין – אלכוהול במחירים של מזרח אירופה (סליחה, מרכז). אנחנו מדברים קצת על העסק שלה, ועל סטארטאפים בפולין בכלל, והיא מספרת לי שרק ל-18 אחוז מהעסקים פה (שם) יש אתר אינטרנט, ומתוכם רק למעטים יש תרגום לאנגלית. אני אומר שבארץ כותבים את האתר קודם באנגלית, ואז אם יש סופ״ש פנוי מתרגמים לעברית… וזה מזכיר לי עוד סיבה איך ישראל נהפכה למדינת הסטארטאפים – פשוט כי אין לנו שוּק בארץ. הוא קטן מדי, מה שמכריח אותנו להבין ולהתעסק עם השוק הגלובלי. אנחנו תמיד מסתכלים על השוק האמריקאי, או האירופי, או האסייתי ולומדים את הלקוחות שם.
זהו, יש לי קצת אינסייד אינפורמיישן, וגם אחלה סיפור פתיחה להרצאה. אני מוכן למחר.
אם אתם רוצים לשמוע את המשך המסע שלי לפולין (ספוילר: אין מחנות ריכוז בסיפור), תקרצו לי מהראי…
// ליאור פרנקל