רחובות תל אביב סוגרים עליי שתיקה. אני כבר לא זוכרת אם אני עצובה או צוחקת.
כאן הלכתי שלובת זרועות עם אחד. פה נפרדתי מאחר. בכיכר הזו בישרו לי שסבא שלי נפטר. כאן או אולי זה היה שם, גר ההוא מהצבא שהציע נישואים למישהי אחרת.
פעם תה היה עושה לי סחרחורת. היום מדרכות עושות לי בחילה ואני הכי מפחדת מהפעמים האלה שאמא שלי מתקשרת ואומרת "שמעת את השיר החדש של…?" ומתעקשת שהמילים נכתבו בדיוק עליי. כבר הייתי חזקה מהרוח, כבר עשיתי רק מה שאני אוהבת שיהיה לי טוב, כבר למדתי לחיות עם עצמי וזה הדבר הכי קשה בעולם. כן, הייתי בכל הפחדים האלה כבר.
נמאס לי.
בכל פעם שזה קורה אני בוחרת מסלול אחר הביתה. אם שום דבר לא בשליטתי, אני מתעודדת, לפחות אבחר מחדש את מעברי החצייה. אז במקום לחתוך בביאליק ולבכות כל הדרך את פינסקר, אני מקדישה את מכסת הדמעות הנוכחית לשדרות בן ציון, חוצה את קינג ג'ורג' בפנים חתומות ובעלייה של בוגרשוב, מתערבלת בתוך הצהרות של לא רוצה ולא צריך ולא בכוח ושוב בדווקא ומה הטעם? ואוף אוף אוף…
הראש לוקח אותי אחורה. הלב לוקח אותי קדימה. הרגליים לוקחות אותי הביתה ושם, השותפה שלי עוטפת בחיבוק ושואלת – חצי בצחוק חצי ברצינות – אז שוב צריך לעבור דירה?
בפעם הבאה שאני אעבור דירה אני אעזוב את העיר. אני אעזוב את העיר ואחשב מסלול מחדש. אחזור לכפר. שם יש דשא שצומח כל הזמן ומצמיח גללים שלא חייבים לאסוף. שם יש פרדסים שאפשר ללכת בהם לאיבוד ואין רמזורים לגנוב באדום.
כל הרחובות בעיר הזאת כבר נגועים מדי, מקוללים מדי, מניפולטיביים מדי. נמאס לי.
כבר אין לי שירים להקדיש והלב שלי מתפוצץ מחרוזים דביקים מדי שהתפרקו משרשרת שלא הייתה סגורה טוב מספיק, או שנתקעה לי בשיער ונקרעה סתם. סתם כי לא שמתי לב שזה עומד לקרות וזה מעצבן אותי כי גם זה לא היה בשליטתי, שום דבר לא היה בשליטתי – ואיך לעזאזל יכולתי לעשות את זה אחרת?!
ובתוך כל זה, אמא שלי פתאום מתקשרת ואומרת "שמעת את השיר החדש של…?"
ואני עונה בעצבים, "לא! אני גם לא רוצה ולא צריך ואוף אוף אוף…" אבל כשאף אחד לא שם לב, אני חוצה את הכביש לרחוב צדדי ומזמזמת בשקט עם איה וגידי, "רוב הזמן כבר לא נשאר לי שום דבר לומר ואם נשאר לי אז זה משהו עצוב…"
רחובות תל אביב סוגרים עלי שתיקה. מזל שאין לי אוטו. במכוניות של היום יש GPS ואני מתנגדת בכל תוקף לגאדג'ט הזה שחושב שהוא יודע הכי טוב בשבילי מה הדרך הנכונה. אם אני לא יודעת איך הוא ידע? אני אוהבת לנווט בעצמי, להסתכל בעיניים של אנשים שחולפים מולי ברחוב, לנסות לנחש מה עובר להם בראש, איזה שיר מתנגן להם בלב ואם גם הם סומכים על מישהו אחר שיבחר להם את הדרך, או שאולי בדומה לאנטי שפיתחתי אני, הם לא פוחדים להיתקע בפקקים.
לא רחוק מפרישמן אני מושכת באף ואמא שלי שוב מתקשרת. לשם שינוי היא לא משמיעה לי שום שיר אלא מקריאה לי מכתב. מכתב שחיכיתי לו הרבה זמן, אולי חצי שנה, ובבת אחת אני מרגישה שהעיר נפתחת לפניי וכל הרמזורים הופכים ירוקים ואני כבר לא זוכרת אם אני עצובה או צוחקת.
כאן הוא אמר לי שהוא מבסוט עליי. פה היא סיפרה לי שהיא חושבת שהיא בהריון. ברחוב המקביל אמרתי לו שאני כבר לא פוחדת. בדיוק במקום הזה הדברים חזרו לשליטתי.
אני מגיעה הביתה. השותפה שלי עוטפת בחיבוק. היא כבר לא שואלת, אני גם לא עונה. לכפר אני כנראה אחזור בסיבוב הבא. במקום זה, אני פותחת את החלון לרווחה ונותנת לאמ-אמא של העיר להיכנס אליי הביתה, חושבת לעצמי – חצי בצחוק חצי ברצינות – נורא? כמה זה נורא? בסוף מתרגלים להכול…
//טל עזר