בעודנו בחיים, יש לנו שני מצבים עיקריים – או שאנחנו ערים, או שאנחנו ישנים. גם אני, נורמלי שכמוני, נמצא בדרך כלל באחד משני המצבים הפיזיולוגיים האלה.
אופציה א' – גל ער, כולם שמחים.
טוב, מן הסתם שכולם יהיו שמחים כשאני ער, אני אחלה גבר שבעולם ואפשר ליהנות מכל הטוב שיש לי להציע למין האנושי. וכשכולם הולכים להם לישון הם בטוח שמחים, הם הרי ישנים, זה משמח. אבל אני? נשאר ער, כי אני פשוט לא מסוגל להירדם.
מחברת מיוחדת שקיבלתי במתנה. גם הכתיבה בה לא עוזרת לי להירדם
יש לי בעיות שינה מאז שאני זוכר את עצמי. שזה גיל שנתיים וקצת (מוקדם אה? מגניב לי). באמת שניסיתי הכל. קריאה, כתיבה, קריאה וכתיבה אקדמאית, אוננות, טלוויזיה, סקס, רעש לבן, אוננות, מוזיקה מרגיעה, אוננות, אוננות, מחשב, הרפיות, מחשבות מרגיעות וגם אוננ… קיצר הבנתם. אם אני לא עייף, אני פשוט לא נרדם. ולפעמים אני עייף ועדיין לא נרדם, הגוף שלי מסרב להירדם.
התקופה היחידה בחיים בה לא הייתה לי בעיה להירדם באף לילה הייתה כשטיילתי באמריקה. כשהחלטתי שנגמר היום נכנסתי למיטה, שיחקתי כמה דקות באייפון ופשוט נרדמתי איתו ביד. באוהל בשיא הקור, בחדר עם עוד 14 אנשים מזדיינים (באמת), באמצע הג'ונגל, בזמן נסיעות, כשרציתי – נרדמתי. אני לא יודע אם זה בגלל שהיו לי אפס דאגות על הראש או שסתם יש משהו מרדים במים של אמריקה הלטינית, אבל זה היה נהדר.
כזה רוגע, איך אפשר לא להירדם?
אופציה ב' – גל ישן, כולם עצובים.
נכון, לוקח לי קצת זמן להירדם אבל לשמחתי ברגע שאני נרדם שום דבר לא יצליח להעיר אותי. אזעקה, חתולים מיוחמים, שיפוצים, קריוקי מזרחית (שמעתם פעם קריוקי ביתי לא במזרחית?), סטירות, נחירות, נחירות עצמיות. שום דבר לא יכול להעיר אותי. שזה די עצוב נגיד אם מישהי רוצה להעיר אותי כדי שאשכב איתה שוב או אם מישהו רוצה שאקום כדי לעשות לו מקום באוהל.
אבל אלה שהכי מעציבות את כולם, הן הנחירות שלי. אצלנו במשפחה כולם נוחרים. אמא תמיד מתלוננת על הנחירות של אבא, למרות שתכלס היא נוחרת חזק ממנו. מסתבר שאצל אבא שלי הבעיה כל כך חמורה שהוא צריך לשים מסכה כמו של שרדר מצבי הנינג'ה, אחרת הנחירות מפריעות לו לנשום בלילה. גם אני ביררתי על כל מיני טיפולים של הרמת סינוס, הפרדת מחיצת האף והסרת שקדים, אבל בסוף החלטתי לתת לעצמי לנחור בשקט (או ברעש).
שרדר והמסכה. תכלס דומה, לא? (צילום שרדר: ויקיפדיה; צילום איש: Joseph Nicolia)
יש לי תרנגול מחוץ לחלון, שכונת התקווה וזה. פעם יצאתי עם מישהי שלא הייתה מצליחה להירדם בגלל התרנגול. ברגע שהייתי נרדם הנחירות שלי היו מתווספות לכל העסק. תקופה אחרי שנפרדנו היא רצתה שאבוא אליה מדי פעם, רק בשביל סקס, כשאחד הטיעונים שלה היה שאני הגבר היחיד שהיא הצליחה להירדם איתו. ואני חשבתי שלשקר כדי להכניס למיטה זה קטע של גברים.
הכי חסר מזל היה טל, שישן איתי כל לילה במשך שלושה חודשים בדרום אמריקה. טל הוא ההיפך המוחלט ממני – נרדם מהר, ישן חלש. מבין לסתום לי את האף, לגלגל אותי הצידה ולנער אותי בצרחות "חלאס כבר!!!", השיטה החביבה על טל הייתה לקרוא לי הרבה פעמים "גל… גל… גל…" עד שהייתי עונה, "מה?", והוא "…" לא היה עונה. כי לטענתו פעם אחת הוא ניסה להסביר לי שאני מפריע לו לישון וצעקתי עליו תוך כדי שינה. מה שמוביל אותי לאופציה ג'.
טל אחרי עוד לילה ללא שינה
אופציה ג' – גל עושה דברים מתוך שינה.
בוקר אחד כשהייתי בן 13, התעוררתי ללא הכרית שלי. אחרי שהרגעתי את זקפת הבוקר המאפיינת את גיל ההתבגרות, ניגשתי לעשות פיפי בוקר. בשירותים, עם חצי טבילה באסלה, חיכתה לי הכרית שלי.
אני בנאדם קצת מוזר, אני יודע. אבל איזה מזל שיש לי מישהי שמקבלת אותי כמו שאני, וחשוב מכך, גם נרדמת מהר וגם ישנה חזק.
// גל ארנרייך