שולחן פוקר מרופד בבד ירוק, מוכתם משלל מיני משקאות שנספגו בו לאורך השנים. החיים שלנו הם סוג של חופשה בהפרעה. הרבה פעמים נעים לי לדמיין את החיים כטלויזיה רב ערוצית, ומאות הערוצים וצורות התקשורת שעומדות לרשותי גורמות לי לרצות לכבות את הכל ולחיות חיים פשוטים יותר.
בחזרה לשולחן הפוקר, בו כל אחד מאיתנו ממתין לגילוי קלפיו של יריבו. שח מט לסטלנים. רגע קטן כזה שבו הקונספט ברור לי, אבל אני לא מצליח לקבל החלטה האם אני סתם שחקן או שאולי אני בכלל הדילר. מי בעצם קובע את החוקים? מי מחזיק בכובע היוקרתי יותר? השולחן הירוק מכתיב סוג של קצב מתעתע, כזה שמתאים ללילות חמימים של תחילת הקיץ, אבל בעצם מתחבא בו משהו עמוק הרבה יותר. תחרותיות בת אינספור שלבים, ניתוחי מימיקות, טיקים ושטיקים.
סוף החורף ותחילת הקיץ הן הביטוי הפיזי האולטימטיבי למונח 'תעתוע'. תקופה כזו שכל כולה פאטה מורגנה אחת גדולה. כל יום שכזה הוא כמו טבלת סילבוס לתקופה שהיתה ולזו שעתידה להגיע. בוקר בסוודר, צהריים בג'ינס קצר וכפכפים על שפת הים, לילה שמתכרבל לתוך ערימת פוכים וקופא את עצמו לדעת. לכאורה מצג השפע חסר הפשרות של הטבע, אבל המצג הזה מוכתם על ידי שלל המשקאות שנשפכו עליו בלילות חסרי מעצורים. שפע שכזה יוצר שחיתות שמקורה בחוסר היכולת להחליט. כשקשה לי להחליט אני רוצה הכל מהכל, את הקלפים שבידי, וגם את הקלפים שבידיים של כל השחקנים האחרים שבשולחן, וגם את השולחן.
אין מנוס מלהודות, השפע מסנוור, מעוור, משקר. כולנו נגועים בנגיף. הדירות של כולנו נראות כמו לקט תכניות של קטלוג איקאה משנות התשעים ועד היום, וכל פיסת עץ מודבקת שיוצרה על ידי פועלים קטנים בכוכב לכת כלשהו גורמת לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו. לרגע אנחנו לא מדמיינים שאותו כוכב לכת מרוחק, שבעבר כבר קיבל את הכינוי הציני 'כוכב לכת סטארבאקס', הוא בעצם המיקרוקוסמוס שבו אנחנו חיים. שולחן הפוקר המוכתם שלנו, ופיסות השפע שמוקרנות מכל עבר עושות לנו חורים בנפש שגדולים יותר מהחורים באוזון.
התעתוע האביבי גורם לי להרגיש בשפע של הטבע, ואני מסתובב סביב עצמי חסר ישע. ההלן קלר של שנת אלפיים וארבע עשרה. אני מרגיש שהאפשרויות הבלתי מוגבלות הופכות אותי לנכה, וכדי לשרוד בעולם שעודף הטעמים בו הפך הכל לתפל, אני צריך לנטוש את המורכבות הזו מאחוריי ולחזור למקורות, לחיים פשוטים יותר. יציבים יותר. לשים מאחוריי תקופות שכל יום הוא רכבת הרים של טמפרטורות, אווירה ומצבי רוח שמובילים למצבי חירום. החורף נגמר, והיציאה מעין הסערה גורמת לחוות שוב את הסערה במלוא אונה. בקצה המנהרה הזו מחכה לי רמה ברומטרית שתישא אותי אל על ותביא אותי אל השלווה, אל המקומות בהם אוכל לצוף לאורך יום שלם בים שאין בו גלים ויש בו חיים.
האסימון הזה הוא בדיוק הרגע שבו אתייאש מהשולחן הירוק והעייף, ואכנס אול-אין עם צמד החמש-תלתן ושבע-דיאמונד שלי. אקום מהשולחן בלי לשים לב כמה ז'יטונים הפסדתי, ואלך לחוף הים המטאפורי שלי, שם יש הרבה חול ואין קלפים. בשקט שלי אבנה ארמונות שיהיה בהם רק צבעו הצהוב של החול, אתכחש לעובדה שעדיין חודש מרץ, ואנסה להשתזף בכל מאודי. גם הרוח הקרירה לא תגרום לי להבין שאולי כלל לא הפסדתי, ואולי ברגע זה מחכות לי ערימות של ז'יטונים כאילו שהיו שישה מספרים בפיס. מעדיף להאחז בדברים הבטוחים, בשמש שזורחת ושוקעת, ואני אל מולה, מצלם ונשאר קטן. כי כל זה בכלל לא משנה. אני צריך שקט. כנראה שהתעייפתי.
// יובל אורן