ליידיס אנד גברים עדינים, יש לי חדשות טובות למזרחיים וחדשות רעות לאשכנזים. היום ה28.3.14 עברנו לשעון קיץ ויפה שעה אחת קדימה.
אחרי כמה חודשים שהחורף כל הזמן מופיע, מרטיב, ונעלם כמו בחור שמשחק בבחורה שרוצה אותו, הגיע הזמן להוציא את הבגד ים מהארון ולשטוף את העיניים בחופים מלאי הערסים של ארץ ישראל.
אוי כמה אני מתגעגע למקסיקו.
כבר כמעט שנתיים עברו מאז החודשיים המשוגעים שהעברתי במקסיקו. עד היום ווילסון, הכדור פוטבול שקניתי כדי לשחק בחופים שלהם, יושב אצלי בחדר עם פרצוף עצוב שאומר "רוצה הביתה או יותר נכון למקסיקו".
ווילסון מרגיש בודד על החוף בראשון
אתם חייבים להבין, זה לא פשוט להתלהב מהקיץ בתור אשכנזי. אתם קוראים עכשיו פוסט של בנאדם שנשרף פעם כי הוא נהג עם היד מחוץ לחלון במשך רבע שעה. בנאדם שנרדם פעם באילת על מזרן באמצע הים והתעורר עם שלפוחית ענקית על הרגל שמסרה לו ד"ש מהשמש. בנאדם שקונה מקדם הגנה וחותם על מסמך שמצהיר שהחברה אינה מתחייבת לתוצאות מועילות בקרב אשכנזים כמוני ורוב הסיכויים שבכל זאת יתקלף לי העור.
אבל משהו במקסיקו השתנה, במקסיקו לא היו מדוזות שמאיימות עלי, השמש הייתה חמה אך עדינה ולא שורפת, ואפילו הערסים שמופיעים בכל מקום כמו סמואל אל ג'קסון בסרטים, הצליחו להתמזג בתפאורה המדהימה של חופי מקסיקו ולא להפריע לי.
במקסיקו אני והשמש חברים
תמיד אהבתי את חוף הים אבל לא הייתי הולך לשם יותר מארבע, חמש פעמים בקיץ (לא כולל את הטיול הקבוע עם החברים) אבל במקסיקו הולכים לחוף כל יום, ולכל היום. במקסיקו התמכרתי למים הצלולים, לצלילות המשוגעות, לדגים, לדולפינים ובמיוחד למיטות הענקיות שמשכירים שם בחוף במקום הכיסאות פלסטיק שמשלמים עליהם בארץ יותר מאשר על הכיסא במטוס למקסיקו.
אין כיף גדול יותר מלהתחיל את הבוקר על מיטה כזו עם מוזיקה באוזניים, ארוחת בוקר, משקה אלכוהולי, ספר, בנות בבגד ים וחברים. האווירה שם כל כך טובה שמצאנו את עצמנו בונים שטויות מהחול כי כאלה אנחנו, משוגעים. ואפילו הגשם שמופיע פתאום בלי קשר לכלום לא מפריע לחגיגה.
סלפי מתחת למים
כשהגענו לאיסלה מוחרס, אחד האיים הכי יפים שיש במקסיקו, סיפור האהבה שלי עם החוף רק הלך והתעצם. אין מה לעשות באי הזה חוץ מלהיות על החוף ובתוך הים. הייתי מגיע בבוקר כולי רענן וצעיר ויוצא משם עם קמטים של סבא בן 80 שיוצא להליכה לילית. הייתי יוצא לריצות על החוף, עושה מדיטציות בפינות מבודדות, והרגשתי שלווה פנימית ורוגע שלא הרגשתי מאז הילדות שלי. זו הייתה ההפסקה המושלמת מחיי הלילה המטורפים של מקסיקו וכמויות האלכוהול שהזרמתי לדם שלי בפלייה.
כשחזרתי לארץ שמחתי לגלות שהאהבה לחוף נשמרה אצלי, וגם שהפכתי מאשכנזי מצוי לאשכנזי ששובר את הסטיגמות. כל שבוע הייתי בחוף עם החברים, משחקים פוטבול עם ווילסון שהתגייר והפך ליהודי מן השורה. התחלתי ליהנות מהשמש והפסקתי להישרף אפילו (חוץ מהפעם ההיא שחזרתי מהטיול לצפון עם צבע עור אדום יותר מהעיניים של סנופ דוג אחרי שכטה).
משחק פוטבול בים
עדיין אני לא יכול להשוות את החוויה של הקיץ בארץ לחוויה של מקסיקו מן הסתם, אבל חוף הים זה חוף הים, יש טובים יותר יש טובים פחות. אבל מה לעשות, אני שרוף עליו.
אגב, יש למישהו אלוורה?
//איתן שטיינקורט