בלאגן

בשחמט של החיים נשארתי מלכה נרדפת אחרי שכל החיילים שלי הובסו. אני מנסה לשמור על המלך שלי, חוץ ממני אין לו אף אחת שתאהב אותו באמת. אף אחת לא מסוגלת לאהוב אותו כמוני. אני רואה אותו חשוף, מתחת לכל המסכות, יודעת כמה הוא פגיע, אבל לא אומרת כלום. מכבדת את המרחב שלו ושומרת את הידיעה שלי לעצמי. לפעמים אני מגניבה איזה מבט אוהב וצורחת לעצמי בלב, בתקווה שהוא ישמע, שאני פה בשבילו, אוהבת אותו ככה, כמו שהוא בדיוק – פגיע אבל כל כך חזק.

הוא יודע מי אני, הוא היחיד שקיבל הצצה. הוא היחיד שיודע מה עברתי וכמה קשה לי ומי אני. הוא קילף את כל השכבות שעטפתי עלי, שהוספתי בכל שנה כדי להסתיר את הפגיעה, כי הוא רצה לדעת מי אני באמת – ולא מי רציתי שיחשבו שאני.

צילום אירה חרקובסקי, irahok@

והחיים האלה, מה הם שווים בלעדיו? אני שואלת לרוב את עצמי, אבל אף פעם לא עונה. כי מפחיד אותי לדעת שבלעדיו הם לא שווים הרבה ואיך לעזאזל נפלתי?
המחיר שזה גובה ממני כל כך יקר אבל המחיר של לוותר עליו יקר יותר ואני כל כך מבולבלת. קולות האנשים שסובבים אותי מהדהדים בראשי, מוציאים אותי מאיזון, אני מחפשת את הכפתור בלב, זה שמשתיק את כל מי שחושב שאני טועה.

רק שאלה אחת נותרת מיותמת – מה אני בכלל רוצה?

אני מתקרבת, מתרחקת, מתקרבת מהר שוב – ובורחת. מתכסה ומתחפשת שאף אחד חוץ ממנו לא ידע באמת מי אני. אבל אני יודעת. וזה מפחיד אותי ללכת לישון כל לילה בידיעה שאני יודעת והוא יודע, ואני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לחשוף את עצמי שוב אם אתן לו לברוח, אם אתן לעצמי לברוח.

האמת שלי קבורה מתחת לכל כך הרבה גרסאות של תירוצים, אף אחד לא הצליח לקלף את כולן כדי להגיע אליה. זה מנחם אותי, אבל מאוד מתיש. אני רוצה לישון, לנוח באמת, מכל הדאגות. המועקה שהתנחלה לי בלב מרגישה כאילו הייתה שם תמיד ורק כשאני לבד בחדר, מוקפת בארבעה קירות בחשיכה, רק אז אני מתפרקת. בוכה החוצה את כל המועקה, את כל מה שמפחיד, את כל מה שהייתי רוצה לשכוח, את כל מה שהייתי רוצה למחוק. וזה כל כך חבל שהדמעות לא מוחקות את הכיתוב מהנפש, צלקות שנותרו מהעבר.

איור של בינה ורטהיים, heartimiss@

ואני כל כך רוצה לברוח מזה אבל במקום זה מוצאת את עצמי שוב ושוב בורחת ממנו. אבל הוא פה עכשיו והוא יודע. ואני יודעת שהוא יודע. והידיעה הזו בינינו מונחת כמו פיל בחדר. אבל הוא לא שופט.
שולחת מבט מבויש, תוהה ביני לביני אם הוא באמת אוהב אותי ככה כמו שאני, והחיוך שלו רומז שאם רק אראה לו את הדרך, אולי אז הוא לא יברח.
אבל אני לא יודעת איך לומר לו, כל מה שהיה להגיד נאמר.
והוא פה, גם אני פה – אבל אנחנו? אני לא יודעת אם יש אנחנו. אם אי פעם נהיה "אנחנו".
הוא כאן. אני יכולה להושיט יד ולגעת, אז אני מלטפת אותו, וכל כך כיף לי כשהוא כאן.

בשחמט של החיים, נותרנו שנינו על לוח המשחק, ואני כל כך רוצה לשמור על המלך שלי, אבל אני לא מצליחה למצוא אותו על המגרש. ושנינו פה ובכל זאת זה מרגיש כל כך לבד.

צילום שרון משה, sharonchuk@

//שירן היינה