את גל הכרתי בחברת הקייטרינג בה עבדתי. תמיד חשבתי לעצמי בלב שזה יכול להיות מצחיק אם נתחתן ונגיד שהכרנו בחתונה בה שנינו היינו מלצרים. (לא מתחתנים, לא חשוב). הוא היה אחד מהחבר'ה הטובים שיושבים ומריצים צחוקים שרק הם מבינים, תמיד בצד, במבט מעורפל. הפעם הראשונה בה שאלתי לשמו היתה שעמדתי מאחורי עמדת פרגיות עם המדים המכוערים והכובע העוד יותר מכוער ומטופש. הוא היה בחור שקט, לא בולט, לא מאלה שצועקים במרכז העניינים. אבל, מהרגע שהבחנתי בו, נכנס בי קסם. ניסיתי נואשות שהוא ישים לב אליי עד שיום אחד נמאס לי ופשוט ניגשתי לחבר שלו ושאלתי אם יש לו חברה. הוא ענה לי שלא ובזה נסגרה השיחה בעודי ממשיכה עם מגש עמוס כוסות עם וודקה. יום למחרת החלטתי להתיישב קצת יותר קרוב לחבורת הבנים הקבועה ובעודי מגלגלת לעצמי סיגריה, הוא ניגש אליי והציע לי להצטרף אליו לשבת מול הים. הו תודה לאל, הגיע הזמן באמת. התיישבנו, הוא הזמין אותי לצאת, קבענו מחר בעשר. יופי טופי בלונים זיקוקים.
נפגשנו בחניון מתחת לבית שלי. זרקתי על עצמי שמלה כי זה מה ששותפה שלי אמרה שבנים אוהבים ויצאתי שמחה וטובת לב. בעל כורחו, גררתי אותו לדרום העיר, הולכים דקות ארוכות ומתח צורם נוכח בין שנינו. התיישבנו, הוא הזמין וויסקי ,בשביל הרושם. אני הזמנתי בירה, גינס, בשביל להרוס את הבנאליות. תוך 20 דקות כבר יצאנו מהבר והתחלנו להסתובב ברחבי תל אביב. זה היה הדייט הכי קצר שלי, אבל בעצם הכי ארוך. נשארנו ביחד עד הבוקר, עד שבסוף גערתי בו לעלות על ההגה ולנסוע לביתו, דבר שהוא לעולם לא שכח לי.
גיליתי מישהו אחר, סוחף, ייחודי, יצירתי. נקודת המבט שלו על העולם היתה פשוט שונה ושלא הכרתי מעולם. הוא הדהים אותי בתנועותיו, הפנט אותי בקריצותיו, פתח אותי לעולם חדש. אני בכלל באמצע הלימודים, הופכת לילות לימים וימים ללילות, תופסת אוטובוס ורכבת, מבלה שעות עם חברים שלו, נכנסת לענייני החבורה הכמוסים. הייתי בעננים. היה לי אושר במתנה לשלושה חודשים.
אחר כך, הכל הפסיק להיות חלום חלומי. סבתא שלי נפטרה והרגשתי לבד. אף אחד לא היה שם לתפוס אותי בנפילה העמוקה שרציתי לעשות באותו שבוע. העניינים התחילו להתדרדר ופתאום הוא נראה לי כמו ילד קטן ומתוסבך שנשאר בלי אמא ובלי אבא בגיל צעיר מידי, שגדל בסביבה מנוכרת מידי, שלעולם לא ידע אהבה מהי. כל מה שנשאר ביננו היתה הכימיה. הייתי נשארת ערה בלילות, אחרי שהוא כבר צנח למיטה בלי להעיף אליי מבט. כשחזרתי מהשבעה של סבתא שלי, הוא השאיר אותי לבד בתחנת רכבת בלילה, בגשם. תוך כדי שהוא נפרד ממני לשלום, בתשוקה לא קשורה. התחלתי לבכות. הוא אפילו לא שם לב והמשיך לחיים היותר חשובים שלו. הייתי שוכבת שעות במיטה, מביטה לתקרת הנצנצים הישנה בדירה שלי, עם רצון לדבר עם מישהו ואין לי עם מי. הוא היה מרוחק, מנותק. הוא היה שם רק כשזה התאים לו. הרגשתי חסרת אונים.
הגיע הסילבסטר, אנחנו שותים וויסקי אצל חבר שלו. חבר שלו מתיישב ליידי ולוחש לי באוזן "אין, אלה, את הנסיכה שלנו, משמיים הגעת אל גל, באמת. אני כל כך אוהב אותו, הוא האדם עם הלב הכי רחב שפגשתי". לא יודעת אם זה היה טוב או לא, אבל הייתי קצת שיכורה ועניתי לו "כן, לב רחב, אבל לא יודעת אם אי פעם יהיה שם מקום גם בשבילי".
אחרי שבוע הלכנו ביחד להופעה לה חיכינו בקוצר רוח. המצב היה על הפנים, רבנו והיינו חסרי סבלנות. ידעתי עמוק בלב שאני חייבת לסיים את זה. שכל מה שנשאר לי ממנו זה ילד ללא יכולת להביע רגשות וללא יכולת להוציא מילים. ידעתי שהוא פשוט לא אוהב, שזה כבר נגמר. קמנו בצהריים אחרי לילה מיוחד במינו, שאני אזכור כל החיים. הכנתי לו קפה שחור, התיישבנו שנינו בחדר שלי בדירה, אמרתי לו "אתה לא אוהב אותי", הוא ענה לי "נכון", ויצא מהדירה.
//אלה מגן