היום שלנו מטורף. לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו מצליחים לדחוס 26 שעות ליממה אחת. מהלימודים, לעבודה, לאימון, למשפחה – לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זו הפסקה. הבלוגרים של "מה וזה" מספרים על ההפסקה היומית המפנקת שלהם בהשראת "הפסקת טוסט" של גבינת עמק. פרגנו לעצמכם 
אוקיי, אז אני ברייב מטורף בברלין. כולם יפים, כולם גבוהים, כולם שמחים. וואו, אני לא מאמינה, אלכס טרנר כאן. זה היום הכי טוב בחיים שלי. התאורה מחמיאה לי ואני מוצאת את עצמי רוקדת עם קואלה. רגע, איך קואלה נכנסה לכאן? לא משנה, זה לא באמת אכפת לי. אני לא רוצה שהערב הזה יגמר, אבל הצליל הזה, אני מזהה אותו, אני לא אוהבת אותו. מה קורה כאן?? אוף, בוקר טוב. השעון המעורר מחזיר אותי למציאות שבה אין ברלין ואין לפזז עם קואלות.
לא, אני לא שם.
אני פוקחת את העיניים, בקושי. זה לא באמת משנה אם ישנתי שעתיים או שתיים עשרה שעות, זה עדיין יהיה בקושי. כנראה, אחרי לימודי עיצוב של 4 שנים, במקביל לעבודה של משמרות מסביב לשעון ולילות לבנים שהיו הכי שחורים בחיי, הגוף שלי התרגל לשינה מינימלית. בגלל זה אני ישנה כמה שפחות. אני גם לא אוהבת לפספס שום דבר. תמיד בלילה יש אירועים מעניינים שאני אהיה הראשונה לשמוע עליהם. או שאולי אני אצא, אני קצת ילדת רחוב. מקסימום, אם כל זה לא יקרה, אני תמיד יכולה לסמוך על תכנית האסטרולוגיה הביזרית שמשודרת ב 3:00 כדי לקבל פרספקטיבה לחיים. לא שאני מאמינה למה שהן אומרות כמו זה שאני מודה על זה שהחיים שלי הם בריכת כדורים לעומת החיים של אלו שמתקשרים להתייעץ. אבל הבוקר הגיע וצריך לקום ויש לי 20 דקות להתארגן כי שוב נתקעתי במיטה מול התכנית בוקר ולא שמתי לב לשעון.
אבל אני? אני אוהבת את הלחץ, אני מתפקדת בו הרבה יותר טוב. אנשים שמתפקדים טוב תחת לחץ יכולים להתאים לכמה סוגי עבודות: או במקדונלדס, או בסיירת מטכ"ל או במשרד פרסום. ואם נתחשב בתפקוד הלקוי שלי במטבח או בפטור מנשק , נשארה לי רק האלטרנטיבה השלישית. אז משרד פרסום. יאללה, החיים הסוערים של עובדי משרד הפרסום. ישיבות קריאייטיב סוערות מלאות בעשן סיגריות, וויסקי ומתח מיני זה לא זה. זה מד מן. בפועל זה אובך שמשתקף מחלון משרד, תה ירוק ועשרות עובדים נשואים. אז נכון, זה אולי פחות זוהר ממה שזה נשמע, אבל עדיין העבודה שלי גורמת לאנשים לעשות לייקים וכל עבודה מכבדת את בעליה, לא?. אז היום שלי מורכב מבריפים וסקיצות ותיקונים לסקיצות ותיקונים ממש דחופים לסקיצות ותיקונים לבריף של הסקיצות הממש דחופים. אבל בסוף זה מאושר ומתחילים שוב את כרוניקת הבריפים-סקיצות על המודעה הבאה. ומי שחשב ש"דחוף" זה למי שעובד במקום אליו מגיעים אנשים שהתפוצץ להם האפנדציט, לא שמע אף פעם לקוח שאומר את זה בלהט של "דחוף! דחוף! הבאנר הזה חייב לעלות היום, עכשיו, ברגע הזה, לעלות לאוויר! זה דחוף!".
אבל אחרי כל הדחוף הזה מגיע הערב ושם יש לי משבצת כזאת של שעתיים בהן אני יכולה להירגע. אז אני אוספת כמה חברים מהעבודה או מסמסת לכמה חברים מהבית ואנחנו נפגשים, יושבים בפאב הזה שנמצא כמה דקות מהעבודה שכל כך שמחתי שהתקבלתי אליה רק בגלל שהיא נמצאת במרכז תל אביב, קצת עשן סיגריות, קצת ערק כי אני לא באמת אוהבת וויסקי, קצת מתח מיני עם… אוי, נראה לי שכבר יצאתי איתו. אבל זאת השלווה שלי, חברים שמביאים ריכולים, מוזיקה שמביאה את אריס סאן ואלכוהול שמביא לי חיוב גבוה באשראי.
@DANATZNANI
הלילה מגיע, חוזרת הביתה, למקום הזה ששמים בו את הראש ונחים מהיום שהיה. לא. לא אצלי. חייה של המעצבת שבחרה להשלים הכנסה עם פרילאנס מורכבים מבריפים-סקיצות-תיקונים-תיקונים לבריפים- תיקונים לסקיצות עד השעות הקטנות. אבל שטויות, עד גיל 30 הבטחתי לעצמי שאהיה מיליונרית.
אוקיי, אני פתוחה גם לרעיון שאהיה נשואה לאחד כזה.
// הדס גוילי