שמיים כחולים, חלק א'

ואז פקחתי את העיניים. 7:35 בבוקר של יום חמישי ה 27.12.12. שרוע על האספלט הקר של כביש 1, ממחלף אבו גוש לכיוון מחלף הראל. דרך הקסדה יכולתי לשמוע את חיכוך הצמיגים של המכוניות הנעות ממש קרוב לראשי, רומסות את מעט הטל שעוד נותר מהבוקר החורפי הזה.

מעולם לא הרגשתי כל כך היסטרי וכל כך רגוע בו זמנית. מעיין ידיעה שחוויתי משהו נורא. ממש נורא שיותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות.

נעלי Caterpillar חומות, ג'ינס משופשף, סריג כחול כהה עם רוכסן על כתף שמאל, ז'קט אופנוענים שחור וממוגן של Blade, כפפות רכיבה, צעיף שחור לבן וקסדה מעוטרת של LS2. בתוך כל הפריטים הללו מרגיש כמו אסטרונאוט שכוח המשיכה כבר לא חל עליו והוא מתרסק על הקרקע.

אחרי כמה שניות קו המחשבה מתאפס. הגיע הזמן לבקרת נזקים. מנסה לקום, לא מצליח. מנסה שוב, ושוב נכשל. מנסה להזיז את רגל ימין – זזה. יש ! מנסה להזיז את רגל שמאל – זזה. יש !! כל הצלחה כזאת מעודדת אותי. מנסה להזיז את יד ימין – פאק, איזה כאבים, אבל זזה. מנסה להזיז את יד שמאל – לא זזה.

הדופק גבוה, הנשימות מהירות, האדרנלין מכהה כל כאב שעוד יגרום לי להתחרט על היום שבו החלטתי להיות אופנוען, והפחד. הפחד שלא אלך יותר, לא אזיין יותר, לא ארקוד יותר סלסה בימי שני בגבעה הצרפתית. הפחד שאהיה לנטל על ההורים שלי. פאק. ההורים שלי בטיסה לווינה. רצו לחוות את השנה האזרחית החדשה בסגנון אירופי.

בא לי להוריד את הקסדה, אבל אסור. קלסטרופוביה במרחב המיוער של כביש 1. העולם לא עצר מלכת כשהתרסקתי. אנשים עדיין נהגו לעבודה, הסתכלו על האופנוע הירוק השרוע בשוליים ולידו רוכב אחד חסר מזל. בגיל 18 הופעתי ברסיטל עם גיטרה באס, בגיל 28 העצמתי את הפקק הקבוע לירושלים.

בעוד הגוף שלי שרוע על האספלט, סירנה מייללת של אמבולנס מתקרבת מכיוון מבשרת. הנה המונית שלי. יש פקק תנועה בשני הכיוונים אבל האמבולנס מגיע מהר.

"שלום, אתה שומע אותי? איך קוראים לך?"

"ניר, מה קרה לאופנוע שלי?"

"הוא בסדר, רק קצת פלסטיקה שנשברה."

שקר גס. זו התשובה הכי מרגיעה שניתן לומר לאופנוען, רגע אחרי.

המלאכים הללו מפשיטים אותי במיומנות ומקצועיות תוך כדי שמירה על עמוד שדרה.

השמיים הכחולים מתחלפים בספוטים צהובים ומועילים השקועים על תקרת האמבולנס. מצד ימין מגירות עם תאים קטנים ובתוכם חלקי צנרת שעוד אכיר מקרוב, בקרוב.

"תגיד לי את האמת, מה קרה לאופנוע שלי?"

"Total Lost"

חלק ב': טראומה דקס – בקרוב…

//ניר סעדו