דור יושב על שפת העולם הקטן שלו. מביט מרחוק בזו שאוהב ואין לו די מילים להבין. דור באצבעות רגליו הקטנות תופח על החול שתחתיו, ולא מעיז להתגלגל בו. כמה צעדים ודור מוצא מקלט על המדרכה המעט נקייה יותר. נבהל ממגע הרוח שבסך הכל מלטפת. הוא מכווץ את העיניים כמו מסתכל על השמש, מחפש אישוניה של זו שאוהב. אהובה קטנה מביטה וניגשת, טובלת רגליה בחול. מחייכת כשהרוח מבדרת שיערה. מביטה בעיניו המכווצות כמו מול שמש, בתוך אישוניו ממוסגרי הכחול. שום חוצץ או מסך לא שובר את הקרח, רק חיוך של ילדה קטנה שבגללה דור מכווץ עיניו. אין לדור די מילים ויכולת, לאהוב ולהיות נאהב.
דור נמלט ורוצה רק את אמא. מחפש את כחול עיניה שהפכו שלו. מוצא אותה, אך לא את עיניה, שתקועות במסך שהוא כל עולמו. דור מתיישב ומצטרף לבהות בדמויות המרצדות. העולם פתור וקל מול עיניו. דור נושם לרווחה. כבר לא מתמודד מול זו שאהב.
את דור לא נוכל להאשים וכנראה גם לא את הוריו. דור הוא הדור שלנו, הדור שמתחתינו וגם אלו שאחריו. דור הוא הילד שגדל בעולם בו ויתרו עליו מראש. עולם בו מושגי דור ה-Y מעוותים, ומזלזלים בכל מי שנחשב חלק. בשורות אלו אני לא יוצאת כנגד הטכנולוגיה, החידושים והמדיות החברתיות. אני מבקשת למחות בשימוש המעוות בהם. בנזק שאנו גורמים לעצמנו , שכנראה נבין את חומרתו עם השנים החולפות.
את דור ה-Y שלנו מגדירים כדור של כאן ועכשיו. זהו דור בעל סגולות ושאיפות גבוהות. בעל משאבים חדשניים ואינספור אפשרויות. זהו דור כמעט כל יכול, מוצף כישרון ותשוקה. דור שאם היה יכול- היה הופך הכדור למרובע. אך את הדור הזה שבשיא צמיחתו משקים במים הלא נכונים. באלו שהופכים אותו לצמח הגדל בעציץ, ולא צמח פרא הגדל מחוץ לעדנית. אז בכך אפנה את האצבע לאמצעי התקשורת שכנראה ואינם מבינים את כוחם. מעבר לכסף ורייטינג- בידיהם המושכות לעצב את החברה שלנו ואת התרבות ככלל. את הדור הזה מכוונים לריאליטי הנמוך ביותר, שלא ליצור חלילה אתגר מחשבתי לצופים, או שמא לרייטינג אליו מצפים אוחזי המושכות. מבזבזים אותנו מול תכניות טלוויזיה כ"היפה והחנון", שמבזות את הצופה בהן, אך מספקות נחת כלכלית ליוצריהן. עולם שלם של תרבות תקשורתית שבכוחה לעצב החברה שלנו- וויתר עלינו מחשבתית, שכלית ותפיסתית. וכך עבר מהטלוויזיה הלאה. א.ב יהושע, טולסטוי ורבים גדולים כמותם נשכחו בין שורות של ציניות וספרות בוטה. של אוצר מילים רדוד, שמקבל ביתר קלות קרדיט ובמה. עולם בו הרשת הופכת את חן טל לדמות מוכרת בחברה, וחיי המין של אייל גולן ואביו הופכים רלוונטיים לכולנו ומציפים כותרות בעיתון כמעט כמו עדכוני מלחמה.
מתוך עמוד הפייסבוק של "היפה והחנון"
תקראו לי נאיבית, אך בעיניי ילדות מציגה תמונה של בוץ ולכלוך וחול בין האצבעות. של טיולים בשבת, של מסיבות פיג'מות עם מגש פיצה וצ'יזבטים, של אחים הולכים מכות. גדלתי בדור שגם כן קיבל את הטכנולוגיה בשיא התפתחותה ישר לתוך תהליך ההתבגרות שלנו. דור שהחליף את הפתקים בשיעור של כיתה ה' לסמסים קבוצתיים ב-יא' והרחיב את מעגלי החברים דרך שלל רשתות חברתיות. אך הדור שלנו עוד הספיק להתלכלך, להסתכל אחד לשני בעיניים. הספקנו לכתוב מכתבי אהבה מלאי שגיאות כתיב ובכתב לא קריא, להסמיק באמת ולא רק דרך סמיילי. ניתנה לנו האפשרות לעצב את עצמנו לפני שהתקשורת חדרה לכל הרקמות הקיימות בחיינו. נישבנו בקסמה אך קיבלנו את הבחירה שלא להיראות כמותה.
אז בשורות אלו לא אבקש להציל את עצמנו, אלא להציל את דור. את אלו שנולדים לעולם רווי מסכים ולא קיבלו את ההזדמנות להתגלגל בחול. אלו שלפני שהספיקו להתלכלך, קיבלו את התרבות הטלוויזיונית הקיימת בכפית של כסף להרס העצמי שלהם. אלו שלא הספיקו להזיל דמעה כשהגיעו לעמוד האחרון של ספר ששינה להם את החיים, אלו שחיים בעציץ ולא ביער, כי משקים אותם במים הלא נכונים.
דור לוחץ על הכפתור וסוגר את המסך. צועד בחזרה לגינה לצוד מבטה של אהובה קטנה שנותרה משתכשכת בחול. אין לדור די מילים אך הוא חמוש באישוניו ממסוגרי הכחול. הוא מחייך ומסמיק כמו הסמיילי על המסך הגדול, הוא לא יודע כיצד לאהוב, אבל עכשיו מוכן לשאול.
צילום: עומר סלע
//עדי כהן