אני שונאת לכעוס. אני שונאת לשנוא כמעט כמו שאני אוהבת לאהוב.
אני סולחת בקלות, והרבה פעמים כעסתי על עצמי על כך. רציתי לכעוס אחת ולתמיד על אלה שמגיע להם, על אלה שלא חושבים פעמיים לפני מעשה, לפני מילה, לפני חץ.
רציתי להמשיך להיעלב מעבר לשעה שבה רתחתי מזעם. רציתי לעשות להם חיים קשים, שילמדו מהמעשים הפוגעניים שלהם. רציתי שירגישו רע, שהמצפון שלהם יציק ושיחדלו.
רוצה רוצה, אבל "מה נשמע?" אחד ואני סולחת תוך שעה. אם זה חיוך, אני סולחת תוך דקה.
אני לא יודעת לנזוף באנשים. לא מסוגלת לסבול את המבוכה שלהם ונקיפות המצפון שלי אחר כך.
רציתי לדעת להתעצבן, לצעוק, להוציא את זה מהמערכת כך שכולם ידעו.
ואם לא, אז רציתי לכעוס שבוע, רציתי לדעת להטיל silent treatment, אחד כזה שישאיר רושם.
עד שהבנתי שאני ולשמור דברים בבטן לא הולכים ביחד.
לכעוס עושה לי רע. הוא מוציא ממני את כל השדים האלה שאני עובדת קשה מאוד כדי לשלוט בהם.
הוא מוציא את כל המחשבות הרעות שאני מתביישת בהן. השונאות, האלימות, המרושעות.
הוא מוציא ומגביר. כשאני מתחילה אני שוקעת. הרע הזה מצטבר בבטן וכואב. ולא נעים.
הרע הזה לא נותן לי לחיות: הוא לא נותן לי לישון, הוא מפריע לי ליהנות מהדברים היפים בבוקר (לא לחינם אני עושה הרבה הליכות באוניברסיטה במקום לקחת שאטל) והכי גרוע, הוא מפריע לי לכתוב.
הוא יושב שם וחוסם את העורק הראשי של המילים והרגשות.
כבר שבוע (כועס ושלילי במיוחד) שאני פותחת מסמך וורד ושום דבר לא יוצא.
המחברת מלאה ברעיונות שאני רוצה לכתוב עליהם וכל פעם שאני מנסה אני מבינה שאין לי שום רגש כלפי הנושא וזורקת לפח. יוצאת מהחדר, הולכת להסתובב, לקבל קצת חוויות – וכלום. מקבלת שתיקה רועמת מהמוח שלי.
רציתי להעניש, אבל היחידה שנענשת פה זאת אני. אני לא יפה כשאני כועסת.
אז אני מוותרת. מוותרת על משחקי האגו, מוותרת על הכעס, על הדברים הקטנים שאני מתעצבנת עליהם. סולחת גם על הדברים הגדולים. אני אמצא פתרון שאולי יגרום לי להפסיד בוויכוח, אבל לנצח במלחמה.
עוד שבוע פסח ואני מתחילה בניקיונות. מנגבת אבק, זורקת ניירות לא נחוצים, זורקת פתקים עם מילים שפעם אהבתי ורציתי לנצל ועכשיו הם סתם שוכבים להם על השולחן ללא שימוש. מסדרת את הארון, מנקה חמץ ומנקה את הנשמה. מחמוץ.
מקלחת רותחת להרגשה הטובה. מקלחת – כדי לשטוף את הרע ממני, רותחת – כדי לחטא.
תקראו לזה פסיכולוגיה, אבל הטוב חוזר לזרום לי בדם. אני משחררת כעס ומזרימה שמחה, חיוביות.
מחליטה לא לשנוא, כי יש בי אהבה והיא תנצח. מוותרת ומתחילה לשיר אריק איינשטיין במקלחת.
שולחת סמס לנסלחת שניפגש לקפה וניישר הדורים. יש בי הרבה מוטיבציה להצליח הפעם. מושגים כמו "סבלנות", "סובלנות" ו"אהבת חינם" קופצים לי לראש. "אהבה" זה יותר מדיי מוקדם, אבל מי יודע.
ניקיונות פסח החלו וכך גם חשבונות הנפש: מה ממני אשאיר ומה אזרוק. גאה בעצמי על עוד קרב בו ניצחתי בדרכי להיקרא אדם טוב.
אגב, אין צורך ללחוץ על "כעסתי" בסוף הקריאה. למדתי את הלקח.
//אסתר אילייב