מכל אזורי הנוחות שאני חוטא בהם, להיות לבד הוא הגדול מכולם וגם (מה לעשות) הנוח מכולם. יש לא מעט ימים שבהם ההגדרה שלי ל"יום מושלם" היא "יום שהסתיים בלראות סרט לבד בבית/ יום שהסתיים בזמן איכות עם הכלב שלי בגינה". אני קצת חושש שאני מתחיל להשפיע על הכלב שלי בעניין הזה – לאחרונה הוא מעדיף לשחק איתי לבד בצד מאשר להיכנס לשטח שמיועד לכלבים ולשחק עם כלבים אחרים.
אני לא יודע אם הנטיה שלי להתבודדות היא גנטית או תוצאה של היותי כנראה הילד הכי לא מקובל בבי"ס יסודי שמעוני בגבעתיים. מצד אחד, אני זוכר בוודאות מקרה של "יציאת כיתה" שבו הודיעו לי שהיציאה התבטלה כדי שאני לא אגיע. גיליתי את זה במקרה כי עברתי ליד המקום שבו הם נפגשו. (לזכותי יאמר שלא בכיתי ולקחתי את זה כמו גבר למרות שעוד לא חגגתי בר מצווה). אני מניח שמקרה כזה היה יכול להוביל לגישה של "מה אני צריך אותם הכי טוב לי לבד". מצד שני, מה שקרה זה מה שקרה אבל איך אני מתייחס לזה זו כבר החלטה שלי, לא?
אני כתבתי את השיר הזה. בגיל 19
אני כמובן לא מדבר על רגעים שבהם להיות לבד זה חשוב. בין אם זה לשעה ביום כי אני צריך לכתוב שיר עכשיו ובין אם זו שנה ללא זוגיות שגזרתי על עצמי פעם כי חשבתי שאני צריך ללמוד להתמודד עם עצמי אחד על אחד (צדקתי. התמודדתי. אני אחלה בנאדם כשלומדים להכיר אותי, שתדעו). אני מבין שלפעמים אחרי יום עבודה ממש קשה יש אנשים שצריכים להיות לבד שעה שעתיים כדי להתאפס.
אבל לא לזה אני מתכוון כשאני אומר אזור נוחות. לפני חודש וחצי פתאום קלטתי שבשנתיים האחרונות אני פחות ופחות יוצא מהבית, לא מכיר אנשים חדשים וגם לא נפגש עם חברים יותר ותיקים. אמנם עברו כמה (וכמה) שנים מאז שהייתי ביסודי, אבל דבר אחד לא השתנה מאז: בכל פעם שאני בדרך למפגש חברתי שיש בו יותר משלושה אנשים כולל אני, שלא לדבר על מפגש ראשוני עם הרבה אנשים חברתיים, רמות הסטרס והדופק שלי עולות באופן לא פורפורציונלי. זו התרגשות שאיכשהו בשנתיים האלה בחרתי לחמוק ממנה במקום להתמודד איתה. לזה אני כבר כן קורא אזור נוחות. לכן במהלך השבועות שאחרי ההארה הזו, החלטתי לעשות על עצמי ניסוי ולהתנהג כמו ג'ים קארי בסרט "יס מן" לגבי כל אירוע חברתי שמוצע לי. ימי הולדת, מסיבות של "מה וזה", בירה עם השותפים שלי, ידידות שלא דיברתי איתן שנים – הכל הולך. או כמו שאומרים הצעירים היום: אטנדינג. אפילו קפה עם הבוס שלי (אני מבקש שזה ירשם כנקודת בונוס למיטבי לכת). מסקנות הניסוי עד כה:
1- קשה לי להתחבר. אנשים שרואים אותי מבחוץ (בעיקר בפעם הראשונה) בדרך כלל מתרשמים שאני שילוב של אוזי אוסבורן, ז'וז'ו חלסטרה ועוגיפלצת. מה שהם כנראה לא רואים זה שאיפשהו במיקס הקסום הזה מתחבא ילד ביישן שהיה לא מקובל פעם.
2- מזל שהילד הזה גדל מאז, כי עכשיו מותר לו לשתות אלכוהול וזה מאוד מקל על הניסוי הזה.
3- מזל שלילד הזה יש אותי. אני מרגיש שאני יכול לעזור לו להתגבר על כמה טראומות מהעבר.
בתמונה – גיטריסט שיצא מהבית והכיר אנשים חדשים
//זהר רץ