גל טוענת שאני לא מקשיב לה מספיק, היא גם טוענת שאינה מצליחה לראות אותי מחייך למרות שהיא ממש משתדלת, אני טענתי שהשעה שש בבוקר מעולם לא העניקה למישהו סיבה מספיק טובה בשביל לחייך, אני מקווה שהיא מסתכלת. בחודש האחרון היציאה מהמיטה הפכה קשה יותר, נדמה שלא משנה כמה פרידות אחווה, לעולם לא אהיה מוכן לקראת הפרידה היומיומית מהמיטה. חלקת האלוהים הקינגסייזית שלי מכסה כשני שליש מהחדר ועליה מונחות שלוש סוגי שמיכות וארבע כריות בדרגות רוך שונות, אני מצליח להתנתק מהן רק כשאני מתיישב בשוליה ומשחרר חיוך ראשון לעבר אוזניות ה"סאנאייזר" שקיבלתי מגל במתנה.
אימא ואחות עדיין ישנות, בעבר היו קמות בניגוד לרצונן לצלילי אלבומם של "אלט-ג'יי", גם הן מחייכות בכל פעם שהן רואות את האוזניות. חיוך שני מגיע כשאני בוהה בקעקוע לטיני שמעולם לא הצלחתי להקשיב למשמעותו עד הסוף, מזכיר לי את ההבדל בין ההרגשה שאוהבים אותך לבין ההרגשה שאתה נאהב, אני מחייך הרבה, הלוואי והייתה רואה אותי עכשיו.
גל טוענת הרבה דברים, רוב הטיעונים שלה מאוד משכנעים, אני אוהב להרהר בהם בזמן שאני מרתיח מים בקומקום ומוזג כוס של מיץ תפוזים. היא אומרת שאני נותן לעבר שלי יותר מדי מקום בהווה, דבר שלבטח מעצב לי את העתיד, שאני צריך ללמוד להרפות ולהניח לדברים להשתנות, היא גם אומרת שמיץ טבעי זה המשקה הבריא ביותר שאפשר לשתות.
חיוך שלישי עולה כשאני מבין למה התכוונה כשאני מביט בקומקום נפרד לשלום מאדים שפעם היו מים, יודע שקשה לי להיפרד ממקרים שהשאירו אותי מדמם, קשה כמעט כמו ללגום מיץ תפוזים אחרי שמצחצחים שיניים. אלבומם של "אלט ג'יי" מגיע לשיאו בזמן שאני מכין לי אמריקנו מחוזק בלי חלב, משקה שמעורר אותי רשמית ומוכיח לי שאת הדרך חזרה אל המיטה אני בוחר לעשות, לא חייב. בהכרה מוחלטת אני חוזר ולא יכול להתעלם מהקושי שהחודש האחרון הביא איתו כשאני ניצב מול דלת החדר הסגורה ובידיי מחזיק בשתי כוסות, עושה רושם שבדרך כלל אני מצטיין בזיהוי מכשולים כמעט כמו במציאת הדרך להתחמק, חיוך רביעי נוחת כשאני מבין שבזכות החודש האחרון פיתחתי את היכולת לפתוח דלתות עם המרפק. ער כ-35 דקות וכבר מניתי ארבעה חיוכים במספר, אני מחייך הרבה, חבל שגל מפספסת אותי מאושר.
גל טוענת שאני לא מקשיב לה מספיק, אני אפילו לא מתכוון לנסות לתרץ תשובות מתחכמות, לפעמים נדמה שהסיבה היחידה שיש לי אוזניים היא רק על מנת לענוד אוזניות. מעולם לא סיפרתי לה על היום בו קניתי את המיטה הזו, איך עמדתי באמצע החנות ובחרתי את המיטה הגדולה ביותר שתפסה לי את העיניים, כבר בעבר חשבתי על העתיד שהפך להווה, היום בו רכשתי מיטה אחת בזמן שחשבתי על שניים. אני חוזר להתיישב בשוליה ומניח את שתי הכוסות על השידה, מתענג על סופו של האלבום בזמן שאני בוהה בקעקוע לטיני שמעולם לא הצלחתי להקשיב למשמעותו עד הסוף, גל ניסתה להסביר אותו בכל פעם שהגיעה אלי, אני באמת לא מקשיב לה מספיק, אני מנשק אותה יותר מדי.
מדליק סיגריה ראשונה ומקליד במנוע החיפוש של גוגול "טרס רוחוס-קעקוע-משמעות-תעזרו לי היא חושבת שלא איכפת לי ממנה ובסוף תשאיר אותי לבד", אני טוב בלהתחמק, גרוע בלהקשיב, מצטיין בלהבין בדיעבד. חריש של עשר דקות אינטרנטיות מניב תוצאות כשאני קורא על משמעותו של הקעקוע המתאר שלוש עיניים שמסמלות את העבר, ההווה והעתיד, על הצורך להביט ולהוקיר את שלושתם, את האתמול, את המחר, את העכשיו… הסבר היפי כלשהו, אני הפסקתי לקרוא ברגע שהבנתי שלגל יש עיניים בגב. החודש האחרון הפך קשה מקודמיו, קשה לעזוב מיטה כשגל מכורבלת בתוכה ויותר קשה יהיה החודש שיגיע אחריו, וכשאני סופר מיטה אחת, שני אנשים, שלוש שמיכות, ארבע כריות וחמש סיבות שהתאגדו לכדי תחושה של אושר, אני מבין שגם אני נפלתי קורבן להסבר היפי אך עדיין אף אחת מהן לא קשורה לשעה שש בבוקר.
כוס התפוזים שמזגתי לכבודה ממתינה בזמן שאני מביט בה מכורבלת, וכשהיא תופסת בידי ונעטפת בה באינסטינקט חולמני סביב גופה אני חוזר להביט באותו קעקוע ומשוכנע שמילים לעולם לא יגרמו לי להרגיש נאהב כמו שפעולה תת הכרתית מסוגלת, כנראה הסיבה שהפסקתי להקשיב והתחלתי לחייך… ולגל יש עיניים בגב מסתבר, אני מקווה שהיא מסתכלת.
//דור עמרם