בגיל חמש או שש היא רצה מהר. זה היה בגן הציבורי ליד הבית, טרום עידן משטחים סופגי ברכיים, מונעי החלקה. היא רצה והיום כבר לא זוכרת מה בער כל כך. אולי חיכה לה איזה צב בין השיחים שהייתה נחושה להאכיל בחסה, לאמץ כמו אח. אולי ברחה ממישהו או איחרה למשחק עם השכנה אבל לקראת סיום שביל האבנים המשתלבות שעיטרו אז כל עיר שכיבדה עצמה, דווקא אז כאילו יד ענקים ירדה והטיחה אותה ארצה. השיניים נותרו במקומן והסנטר שלם ולא מבוקע. הידיים שנשלחו קדימה לעצור, חוררו קלות אבנים קטנות קטנות. אבל הדרמה האמיתית התרחשה בברכיים.
היא קמה והתבוננה בתערובת הדם והעור המקולף, החול שנדבק כמו מגנט וההיסטריה התנשפה לה באוזן. היא המשיכה ללכת, צולעת בכל פעם ברגל אחרת ולא בכתה עד שהגיעה הביתה. רק נשמה ארוך ורחוק בניסיון להדוף את הבחילה והחולשה. כמו שאבא לימד אותה לעשות כשכל נסיעה במכונית המשפחתית, קצרה או ארוכה, הרגישה כמו שיוט על רפסודה. הרבה עצירות בצד, הרבה עשבים שוטים חטפו בדממה תכולה של קיבה מתוסכלת.
כשהייתה בת 10 מישהו נהג להתקשר לטלפון של הבית ולשאול שאלות שלא היו לה תשובות עליהן. זה קרה כמה פעמים והיא סיפרה להורים שלה. אחר כך הוא הפסיק. כשהייתה בת 11 מישהו עצר לידה בחריקת בלמים ברחוב שבו גרה וקרא לה להתקרב למכונית. היא התקרבה, בטוחה שהנהג רוצה לשאול איך מגיעים לרחוב כזה או אחר, למגרש כדורגל, לבית הקולנוע שעוד פעל בעיר. אבל הוא לא רצה הכוונה, הוא רצה שהיא תרצה טרמפ. "רוצה שאסיע אותך חמודה?" היא לא רצתה. הייתה לה גופיה בצבעים של קשת ושיער ארוך והיא הרגישה איך היא נהיית מוגזמת.
בגיל 15 התנשקה. אחרונה בחבורה אבל המנשק היה חתיך וגם נתן לה את המעיל שלו. היא הרגישה כמו בפרק של בברלי הילס והעולם היה גדול והאופק רחוק והדרך סינוורה בהבטחות. אחר כך טסה לכמה שנים לאירופה. הייתה פרידה קשה אבל היא כבר חיכתה לכבוש עוד יעד. ביעד המיועד היו המון בלונדיניות ולכל החברים החדשים שלה הייתה אנגלית משויפת מפנימיות או שליחויות או סתם מהבית. אחרי שבועיים של שתיקה התחילה לדבר. זה לא היה קל אבל זה היה קל כי כימיה זה בכל השפות והיא ידעה שהיא תהיה בסדר.
חזרה לארץ להתגייס, אחרונה בחבורה, בגיל 19. הייתה פרידה קשה אבל היא כבר התגעגעה הביתה. כולם התפזרו ועדיין לא ידעו שישמרו על קשר טוב כל כך, עדיין לא ידעו שיהיה פייסבוק ופגישות מחזור ונסיעות בכריסמס ומיילים ארוכים. חזרה לבד, בלי ההורים לשנתיים וזכתה להיות חיילת בודדת ולעתים גם בודדה אבל הצבא היה טוב אליה והיא כבר ידעה שהיא תהיה בסדר.
לימודים, חבר ראשון רציני, חבר שני רציני, סרט גמר כושל, תסריט גמר מצטיין, תואראשון מיותר, שני עד החצי. עבודת חלומות ראשונה, עבודת חלומות שנייה, דירה בשכירות, חתונה, חברות מהתקופה באירופה שבאות להחזיק את הזר וחוזרות. נסיעות, מרוץ עכברים, נפילה על מדרכות. כאפה. כאפה. סטירה. משבר גיל 27 משבר גיל 30, כבר מתרגלים.
פסקה אחרונה בלי התחלה. תואר שני? ילדים? סיפורים? היא כבר יודעת שהכי נורא זה שתהיה בסדר.
9Rooms
//אלה ברייר