סיפורי גינת כלבים –חלק א'

"שמעת על פוקי?" זאתי אמרה.

"מה קרה לה?" ההיא שאלה.

"שמעתי שתובעים לה ת'צורה היא לא הוציאה את הכלבים.." עניתי.

"לגמרי! חצופה, הם פתחו קבוצת וואטסאפ וגילו שהיא.."

"מה?? ולמה לא שיתפו אותי??" ההיא שאלה

"חכי מה את קופצת!" זאתי השיבה

"אחחח! ליאו יא בנז…" אני. לגמרי אני.

חריקות שער הגינה מבשרות על כניסתה של צילי.

"צילי! חמודה! איפה כדור??"  צוהלת זאתי.

"שמעתם על פוקי??" ההיא של צילי מודיעה.

"שמעתי אבל לא שמעתי מה היה, שפכי!" ההיא נכנעת.

"הם עשו עליה מערוף, דיברו כולם בין כולם וגילו שהכלבה לא מורידה את הכלבים!"

"..סליחה על ההפרעה אבל היא לא כלבה…", לחש הגבוה מרחוק למרות שהיה גבוה הוא עמד די רחוק ולא שמענו מה אמר.

"מה..?!?!?!" זאתי צעקה.

"היא לא כלבה…", הוא לחש שוב.

"חבר דבר בקול מה אתה יודע??" ההיא הצטרפה ללהקה.

"היא לא כלבה!" הרים את קולו לבסוף. "היא הייתה רוצה להיות כלבה הנוכלת הזאת!"

"ליאו יא חתיכת קרציה עוף לי מהרגל!" שוב אני.

"חצופה, חצופת-על אין לה אלוהים…", ההיא של צילי.

"עזבי את אלוהים.. מה עם הכלבים? השם ישמור", זאתי הייתה בהיסטריה.

"שמעתי שלאקי ובולי חיכו 12 שעות! פאקינג 12 שעות!" ההיא הוסיפה אש.

"כנראה היא לא אוהבת כלבים גדולה מי יודע מה", הגבוה שעמד רחוק התקרב עכשיו וכבר לא היה רחוק כל כך אז יכולנו סופסוף להבין אותו.

"קוקו שלך?" שאלתי אותו.

"כן, זה קוקו והוא הבן של שאנל שנפטרה קיץ שעבר", אמר בעצב.

"מצטערת לשמוע", זה באמת מצער.

דלת הגינה נפתחת והחריקות נשמעות עד תימן.

"נו מתי יתקנו כבר את הרעש הזה", ההיא רוטנת.

"תגידי תודה שבכלל שמו ספסלים", זאתי של צילי מזכירה לכולנו.

"אני בכלל שמעתי שהעירייה הודיעה אחרי המכתב תלונה הזה שאין מה לעשות ובסוף הם עשו אז נראה לי שצריך להגיד תודה וזהו.." ניסיתי להרגיע.

"מה קורה? שמעתם על פוקי?" החדש נכנס.

"נו מה אתה שמעת שאנחנו לא שמענו?" הגבוה התרומם לפתע.

"שמעתי שלאקי ובולי חיכו 14 שעות והיא לא הוציאה אותם".

"זה לא 12 שעות?" זאתי תיקנה. או תוקנה. אין לדעת.

"מה זה משנה, הכלבה הזאת גם כן חושבת ש.."

"היא לא כלבה!" הגבוה הרים את קולו.

"טוב סליחה אחי לא … אתה יודע.. פליטה…", החדש נבהל.

"הוא סולח," ההיא גישרה, "אבל מה עם התביעה?" שאלה.

"יש תביעה?" שאלתי

"לא יודע, יש?" החדש לא ידע אף הוא.

"צילי איפה כדור??" ההיא של צילי כמובן.

"אני אומרת לכם, יש יותר מידי זבל בתחום הזה", זאתי הכריזה.

"יש זבל ונוכלים בכל תחום, לא רק בזה", ניסיתי להרגיע.

"יש מוסכניקים נוכלים, ועורכי דין נוכלים ועיתונאים שקרנים".

"לי היה קטע מסריח עם הגננת של הבן שלי", נכנסה בדבריו של החדש ההיא, "היא אמרה לי שהוא אכל צהריים נקניקיות וצ'יפס ומסתבר שדרך הוואטסאפ של האמהות בגן גיליתי שבכלל היה להם שניצל תירס ואורז! ולולי שלי לא אוכל אורז! אתם קולטים? גווע ברעב הילד". ברגן בלזן זה כאן.

"אתה צודק", החזרתי את הנושא לנושא ואת הגן למי שזה מעניין אותו.

השער חורק בקול ומעברו אפשר לשמוע את הנביחות של לאקי ובולי, "מה קורה חבר'ה, אין לכם מושג מה קרה לי! לאקי ובולי חיכו אתמול 16 שעות והכלבה לא באה!"

//עינת פצ'רסקי