זה התחיל מפרק היד שכאב לה. אחר כך זה ירד לגב התחתון. וכשלא ממש הבינו מה יש לה שם, בגוף הזה שלה, שלחו אותה לעשות צילום. הרופא גירד באצבעות ארוכות את הזקן הלבן שלו ותמרה הסתכלה על התמונות שהיו תלויות על הקיר. אולי הוא רואה שם את בועז, בצילום. את הפנים הנקיות, הכתפיים החזקות והחיוך הקצת מרגיז של הבחור-כארז, ממוקם לה שם בין החוליות בעמוד השדרה. רופאים חייבים להתחיל לתלות דברים מעניינים על הקירות שלהם.
בדרך חזרה היא עברה דרך אסף. מאז שהיא ובועז סגרו שנתיים תמרה הבינה שבועז כזה לא יהיה לה עוד בזמן הקרוב, ועברה לשחק בכמעט. היו לה כל מיני כמעטים. כמעט אדם, וכמעט גיא, וכמעט רועי, ועכשיו היה לה כמעט אסף. היה הסכם סמוי בין שני הצדדים; כל אחד מקבל כמעט זוגיות מהצד השני ועבור כולם זה בסדר לגמרי. ואם מישהו היה רוצה קצת יותר, המשחק היה נגמר. אסף ישב על הספה מול הלפטופ. פעם ראשונה שהיא רואה אותו מרכיב משקפי ראייה, והאמת שזה נראה עליו טוב. הוא חייך כשהיא נכנסה, אבל לא יותר מדי, כאילו היא הייתה פה עד לפני רגע, הלכה לזרוק משהו וחזרה.
היא התיישבה לו על הברך. היא הייתה קטנה בגוף שלה והוא היה גבוה ומוצק, וזה גרם לה להרגיש קצת כמו ילדה. "תספר לי משהו," היא ביקשה בקול מתרפק והשפתיים שלה פלירטטו עם הזיפים שלו.
"כמו מה?"
"מה שבא לך," היא אמרה. הוא נראה חושב. קצת אבוד, אפילו. היא כמעט נחלצה לעזרתו ואז הוא אמר, "כשהייתי קטן, היה לנו אקווריום ענקי בבית. של אבא שלי. הוא היה מנקה אותו כל יום, אני זוכר, עם נייר ושפריצר, מבריק אותו. גם כשהוא היה נקי הוא היה מבריק אותו. וכל פעם כשהוא לא היה בבית, אני הייתי מוציא את המכסה, מכניס את היד לתוך המים ומנסה לגעת בהם. בדגים. ואף פעם לא הייתי מצליח. כל כך רציתי לדעת מה המרקם, רק ללטף, כמו שמלטפים חתול, או כלב. ואז פעם אחת, כשהוא לא היה בבית ניסיתי שוב. זה היה דג חדש שהוא הביא יום לפני זה, ואני הצלחתי לגעת בו, אבל ממש קצת. הוא ברח ממני כל הזמן. ובסוף פשוט תפסתי אותו. תפסתי אותו והוצאתי אותו מהמים. לא יודע למה עשיתי את זה. הוא לא הפסיק לפרפר לי בידיים. שמתי אותו על חתיכת עיתון והסתכלתי עליו מפרפר. חיכיתי שהוא יפסיק כדי שאני אוכל ללטף אותו. ואז שמעתי את הטרנזיט של אבא בחוץ. וישר הכנסתי אותו לתוך האקווריום. אני חושב שהוא כבר היה אבוד בשלב הזה. ואבא מהר מאוד גילה את זה.
הוא היה בהלם. הוא עמד מול האקווריום ואמר, אני לא מבין, איך לעזאזל הוא מת? שמעתי אותו מתווכח בטלפון עם המוכר מהחנות דגים. משהו על הזנים של הדגים. הוא חשב שאולי הדגים האחרים אכלו אותו. ואני לא אמרתי כלום. שיחקתי אותה אדיש. חיכיתי שיעבור לו. ניסיתי לא לחשוב על זה. אבל בלילה לא הצלחתי לישון, כל הזמן חשבתי על הדג הזה, ואיך ששמתי אותו בתוך האקווריום והוא פשוט צנח לקרקעית." הוא אמר.
תמרה הסתכלה עליו, על הכמעט-אסף, צחקה וליטפה לו את הראש, כאילו הוא עדיין אותו הילד מהסיפור.
הרופא לא מצא שם בועז, רק שברי מאמץ. כשהגיעה לדירה שלה נדמה היה לה שכואב לה קצת פחות, אבל היא ידעה שמחר בבוקר זה ירגיש אותו הדבר. היא סידרה קצת מה שהיה צריך לסדר, ותוך כדי היא חשבה על זה שאולי היא לא הייתה צריכה לצחוק כשאסף סיים את הסיפור על הדגים. שאולי בעצם זה סיפור עצוב ממש. התחשק לה אפילו להגיד לו על זה משהו. אבל במקום זה היא מזגה לה מים וכיבתה את האור.
//ניצן לנגנס