"למה בעצם לגור עיר הזאת?", היא שאלה ואני זרקתי את הראש אחורה. לפעמים פשוט שומעים מוסיקה ועולים לדירה של אנשים שלא מכירים. מסתכלים להם בעיניים וזוכרים את השם שלהם, רוקדים שם לילה אחד ובבוקר שוכחים. לפעמים אנשים מורידים את הידית ודורכים על השטיח באמצע התודעה שלכם. או שזה בכלל לא מודע, ועד שאתם שמים לב הם מטנפים את כל מה שטרחתם לנקות ויורדים חזרה לחור הקר שממנו הם הגיעו. היא דיברה על מקומות קרים, אני רציתי שמישהו יחבק אותי.
הסתכלתי עליה בחצי עין. פעם זה הרגיש לי בנוח, היום אנחנו עומדות בשני צידי הגשר ויש בטן ענקית שם באמצע שמאיימת לקרוע שנים. אני גרה בעיר כי אני מכירה אנשים. יכולתי לדבר על עצמאות נפשית וכלכלית, על רגעים של שקט מוחלט בין כרוז האוטובוסים לריחות שמסיחים את הדעת בחדר המדרגות. על המקומות האפלים שמגיעים אליהם, נטולי אור, רווי פריצות, שאנשים חושבים שאני חלק מהם. הייתי רוצה לדמיין שאני חלק מהם, אבל כל מה שנשאר בסוף היום זה הצל שלי ואני מתחת לפנס רחוב גבוה, מכנס קצר וטיפות של גשם.
לילה אחד השבוע רצתי בקור הביתה, כי חשבתי איפה אתה ומה אתה עושה ונגעלתי מעצמי. רצתי במדרגות כאילו רדפת אחריי, טרקתי את הדלת והלכתי לישון, כשכולן עדיין ישבו במרפסת. גם כשהתחפרתי מתחת לפוך שאלתי את עצמי איפה אתה, וקיוויתי שאתה פשוט תעלם עם החושך שהשתלט עליי מבפנים, כשכל האורות דולקים.
"את זוכרת מה אמרנו שנעשה כשנהיה גדולות?".
"אני אמרתי שאהיה עורכת דין, כנראה רק בשביל החליפות"
"את יכולה לקנות חליפות.."
"כן, אבל אני לא באמת אשב איתן בבית"
"את באמת לא זוכרת מה אמרתי שאהיה?"
"לא. תיהני מהעובדה שאין לך שום חלום שבור להרהר בו. שלא הרחקת מהמציאות."
היא שאלה אם יש מישהו בגזרה. נזכרתי בתיבת דואר שאני פותחת בכל פעם שאני שומעת את הקליק של האור. בכובע מלחים, באהבה עצמית דרך עיניים של מישהו אחר. רציתי לספר לה שמאז ההודעה האחרונה אני מתעוררת בכל יום בארבע בבוקר, לוחצת על הטלפון, מחכה לצלצול הגואל שיקרא לי לחדר אחר. מקיימת פולחן לבדידות. מורחת קרם בריח תות, מרתיחה מים. שואלת שאלות שאין עליהן תשובה ודאית, מבלי שאף אחד שילטף אותי בשקרים, באמירות בנאליות.
אמרתי "לא ממש", וחשבתי שהיא תהנה מהידיעה הזאת ואולי לשם שינוי זה מגיע לה. מונוגמיה סדרתית מרגישה לפעמים כמו מחלת נפש. כמו שקית זבל מסריחה מזיכרונות מרקיבים. אני הבראתי מזמן, אבל בארבע בבוקר אני מדמיינת שאני חווה תסמינים ראשונים של חולי, מחכה לרגע שאפול שוב. אחרי שעה אני עוצמת את העיניים ומבקשת חזק להירדם. בבוקר, בקבוק המים הריק ליד המיטה מזכיר לי ששק הדמעות שלי מלא, למקרה שהעיניים ישרפו מבוחן מציאות.
"אז איך את מכירה בחורים בעיר הזאת?" היא שאלה את זה כאילו זאת משרה נוספת שלקחתי על עצמי, היא לא יודעת שמחקתי את כל האייקונים בטלפון שמזמינים אותי לענות על שאלת "מה עושה בחיים?".
"אני מחייכת, אומרת להם 'היי', אני מניחה שברגע שאת כבר לא ביישנית, זה עובד."
"כן, פעם היינו ביישניות.."
"פעם. היום אני מרגישה בטוחה ב׳עור׳ שלי. אני כבר לא מי שהייתי"
הרחקתי מהמציאות הישנה שלי ובכל זאת, כל לילה אני קמה בגלל חלום שבור ומחכה שמישהו ידליק את האור.
// טל חבושה