בסרט "היא" של ספייק ג'ונז הגיבור הינו בחור שבור לב. בסוף הסרט הוא מבין שלמרות שהאקסית שלו שברה לו את הלב והרסה את חייו, הוא בכל זאת גדל איתה, צמח איתה, וחלק ממנה תמיד יהיה חלק ממנו, לא חשוב מה יקרה לו בחיים – מחשבה מנחמת בעיני. אני אף פעם לא הצלחתי להבין למה ההוא עזב אותי אחרי שנים ובגלל זה כנראה שאף פעם לא הצלחתי לסלוח לו באמת. יום אחד פשוט לקום וללכת לא נראה לי כמו משהו הגיוני שבן אדם שאוהב אותי יעשה והוא גם אף פעם לא הסביר לי ממש את הסיבה. כעסתי עליו במשך שנים ואני עדיין קצת כועסת.
אבל אני מבינה עכשיו שאולי אין צורך לסלוח, אלא להודות. הכרתי אותו בגיל 19 והייתי עדיין ילדה. הוא גדול ממני ב5 שנים והיה נראה לי גדול, חכם ומבין. עם כמה שידעתי הרבה הוא לימד אותי עוד, ולאט לאט במקום לגדול בלחוד התחלנו לגדול יחד. למדנו להכיר ולאהוב את אותם הדברים, היו לנו שחקנים אהובים ומוזיקה שאהבנו לשמוע והופעות אליהם הלכנו ביחד, מסעדות ומטעמים שנהנינו לאכול ועוד כל כך הרבה דברים שחלקנו בחיינו המשותפים. כל אלו הם דברים שהפכו להיות חלק מהמכלול של הבן אדם שאני היום.
מיד אחרי הפרידה התחלתי לשנוא את כל הדברים שחלקנו. הפסקתי לראות סרטים עם בן סטילר ולשמוע רד הוט צ'ילי פפרס. לא רק כי הם הזכירו לי אותו, אלא כי לא רציתי לאהוב אותם יותר, כי הם היו שלו, שלנו – דברים שכבר לא חלק מהחיים שלי. אחרי שהבנתי שאני לא רוצה יותר את הדברים האלה והעפתי אותם מעליי, נותר וואקום שהייתי צריכה למלא בדברים אחרים. התחלתי לגלות זמרים חדשים, שחקני קולנוע וז'אנרים שלא ידעתי שאני אוהבת לפני, ובניתי לעצמי עולם עשיר וחדש משלי. לא חזרתי אף פעם אחורה, לא ראיתי "זולנדר" ואני שומעת הרבה פחות "רד הוט" ממה שהייתי שומעת פעם. במקום אני שומעת אסף אבידן ולנה דל ריי – אמנים שהוא בחיים לא היה אוהב.
מדובר לא רק בדברים חיצוניים אלא גם בקווי אישיות ואופי שלי, שעוצבו מההיכרות והיחסים איתו, וגם אותם שיניתי לאחרים. בניתי את עצמי מחדש, הפכתי לאישה חזקה ועצמאית בדיוק כמו שהייתי אמורה להיות ואני אוהבת את עצמי ככה. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על כל החלקים שבי שהם לאו דווקא חיצוניים, חלקים שלמים בי שמושפעים ממנו, עוצבו על ידו ותמיד יהיו איתי. אלו הם החלקים ממנו שתמיד ילוו אותי בחיים ואני מבינה עכשיו שאני צריכה לאהוב אותם, כמו שאהבתי אותו. זה שלא הלך בנינו ונפרדו דרכינו לא אומר שלא הייתה שם אהבה. היינו החברים הכי טובים, חלקנו הכול ועכשיו שנים אחרי שהמשכתי הלאה ויש לי כבר חיים שלמים ומלאים משלי, תמיד יהיה קצת ממנו שהולך איתי, ואני מבינה עכשיו שאני אוהבת את החלק הזה שבי.
אולי אני לא יכולה לסלוח, אבל אני כן יכולה להודות. על כל הדברים שלימדת אותי, וכל מה שנתת לי במשך השנים. על משפטי החוכמה שנשארים איתי לא חשוב איפה אני נמצאת, על האהבות, החוויות ועל הזיכרונות. לא הכל היה רע, היה גם הרבה טוב ואת הטוב הזה אני ממשיכה לקחת איתי ולהשתמש בו בעת הצורך. תמיד אני אוהב את הזמן שלנו ביחד, ואת החלקים בי שהם אתה.
//נטלי להב