לפתוח מסמך בוורד עם כפתור "Create", עכשיו אני כבר בטוחה שיש משהו יותר גדול ממני בחיים האלה. איזו אלוהות משהו, איזה כוח בריאה, יקום נדיב משהו, משהו…משהו.
לא כי נדפק לי המוח באשראם; בגלל שאני רואה "ליצור" ומרשה לעצמי לרגע לחיות בעולם שבו לקרוא אותה בדרך לפוסט זה כמו אישור שאני על הדרך. כי ככה עכשי המצאתי, ככה אני נותנת לי רוח גבית לאורך חמש מאות מילים, איזה אמון משהו.
מכירים את זה שעוברת מחשבה בראש ויש לה מן סאונד, אבל זה לא הקול שלכם מדבר אותה, אלא מן silent-sound של מחשבה? לא מדוברת, אבל נשמעת בעוצמה כזו שגורמת לכם לעצור את מה שאתם עושים, לשנות את מה שאתם עושים, לחשוב דברים טובים על עצמכם, דברים רעים. בטוח מכירים. לא מכירים? אז נעים מאוד, נגה רימון, בת עשרים וארבע וחצי, בנאדם הזייה, גרה עם החבר בתל אביב, אלנבי מונטפיורי, ליד הטיב טעם, מכירים? לא מכירים? תל אביב, איפה שהכל, איפה שקורה, איפה שעושים, מגלים, מכירים, איפה שגולשים בחורף, מציירים בבית, ברחוב, על עמודים, על אנשים. אחלה עיר, באמת. לא ניו יורק, לא ליסבון. אבל יש משהו…משהו. מה אני אגיד לך, איזה סטייל, איזה אומנות, באר של יצירה. אתה מפנה חניה אולי?
השבוע הלכתי לצייר אצל חבר בבית. תמיד נראה לי שאני מציירת את אותו הדבר, אותה הטכניקה רק הצבעים משתנים, רק הגדלים. הקווים אותם קווים, העיגולים אותם עיגולים, והרקע של השלטים שניסיתי למכור שבועיים בכיתה ח' עדיין אותו רקע, ועדיין כיתה ח' (זה גם משל ארס-פואטי). ניסיתי לברוא לי איזו טלטלה אומנותית, לזרז שינוי. לצייר מחוץ לבית הנוכחי שלי, להשתמש בצבעי שמן במקום אקריל, מכחולים שונים, אווירה חדשה. לצאת מאיזור הנוחות למרות שלמי לעזאזל אכפת? זה בסך הכל קנבס בעשרה שקלים שימצא נחמה בפח זבל אם כך אחליט, ושיחה נעימה להפליא עם אותו חבר. סיטואציה קלה. נעימה. אף חרדה לא מאויימת. רק שאני, יותר קרובה לעשרים וחמש ועדיין שוכחת שכבר עשרים וארבע, שונאת את מה שמצטייר מתוך הראש-יד-מכחול.
כאילו–שונאת. ניסוי לא מוצלח, טעות, כל מאמץ "לא לשפוט תוך כדי" נגמר ב-"אבל זה מכוער". ובשלב שבו כל מה שאני רוצה זה להתחיל מחדש, לצבוע בלבן, לכסות, אני עוצרת. למה אין לנו שקעים מאחורי הראש שאפשר להטעין דרכם תפיסת מרחב, צבע, אסטתיקה, להבין את זה מתוך מטען? או איזו אפליקציה מטא פיזית שגורמת לך לקום בגיל חמש עם ניסיון של גיל עשרים וחמש ולהראות להם מאיפה משתין דג הזהב בגן שסבא שמעון הביא בסוכות? (הו אני אראה להם).
ואז אני מוציאה את הראש מעל הים הגועש של המחשבות והרגשות, רואה שבכלל יום יפה, והים רגוע וכחול כמו שלא ראיתי מאז הטיול ההוא. למה לזרז שינוי? שינוי קורה לבד, ההצלחה מגיעה לכנים במאמציהם משום שהם לא מחכים לפאנצ' ליין* וכל זה. אני עושה את זה כי זה נכון לי, זה מה שמסתנכרן בראש-יד-מכחול פעם אחרי פעם, וזה ככה כי זה לא יודע עוד להיות משהו שונה. אלו הרגעים הגדולים.
וכך הנחתי את השוט הראשון, והרמתי קנבס חדש. ברוגע ובלי שאיפות גדולות אפשרתי לעצמי להיות. אחרי חמש דקות סיימתי. שעה מצטברת של בלבול, ביקורת, כעס ושנאה, עשו מקום לחמש דקות של בהירות וצלילות, אז מה אני אגיד?
שהכל במקום? שהכל מסתדר? בסוף לא ישארו לי חברים.
//נגה רימון