שאיפות של אחרים –חלק א'

היה זה עוד יום שהגיע לסיומו, כבר הייתי בדרכי לחניון כשאלון צעק לי לתוך האוזן: "מה הולך אחי?" "הכל פיקס, בדיוק יוצא לכיוון הבית", עניתי ופיהקתי תוך כדי. "שום בית לא יהיה פה, תזיז את עצמך לגילדה, כולם פה ואנחנו כבר שיכורים", צרח בשנית וניתק.

הכנסתי את האייפון לכיס, פתחתי את הדלת לרכב ונכנסתי, "מה עכשיו אני אחפש חנייה ברוטשילד, מה אני צריך את זה, אני גם ככה גמור מעייפות", חשבתי לעצמי והתנעתי את הרכב, הרדיו שהתחיל לעבוד בצורה אוטומטית ניגן את השיר של עומר אדם "תל אביב" בדרך כלל לא הייתי מתייחס ופשוט מעביר תחנה, הסלולרי שלי צלצל שוב, השיחה עברה מיידית לדיבורית שניתקה את הרדיו. על הקו היה ניב, "אתה בא או לא", שאל כשברקע התנגן לו אותו השיר ששמעתי בדיוק לפני רגע. "כן כן, אני כבר מגיע, תזמין לי בירה", אמרתי וניתקתי את השיחה, יצאתי מהרכב והלכתי לכיוון הרחוב, תוך כדי שלחתי לניב הודעה, "תגיד לי, מה זה המקום הזה, לאן הלכתם, לפלאקה?" נעמדתי על יד תחנת האוטובוס, כאשר הקו האהוב עליי בכל ת"א עצר מולי, קו 5 האגדי, עליתי למונית השירות המפורסמת, כאשר הנהג סגר אחרי את הדלת ואמר לשאר האנשים שעמדו בחוץ שהוא מלא.

התקדמתי במונית עד למושב האחורי ובו ארבעה מקומות, בשני המקומות השמאליים ישבו שתי כוסיות, לידן היה מקום ריק וליד המקום הריק ישב הומלס אולי נרקומן, כנראה הומלס נרקומן, החלטתי שכדאי להמשיך לעמוד עד שיתפנה מקום אחר, הבנות צחקקו וזרקו לעברי, "מה, אנחנו לא מספיק יפות שתשב לידינו?", כמו כל גבר ממוצע נפלתי בפח וניגשתי לשבת עם המצחקקות, כשהתיישבתי הבנות היו מימיני וההומלס משמאלי, הריח היה בלתי נסבל, המצחקקות המשיכו לצחוק ביניהן. הסתכלתי על הבחור שהיה יחף, בגדיו היו קרועים ופרצופו הוסתר ע"י שערו הארוך, הוא היה עסוק בלספור כסף קטן, כנראה נדבות שקיבץ, כשסיים לספור פנה לכיווני ואמר במבטא רוסי, "אתה יכול להעביר לנהג בבקשה?" לרגע קיבלתי חלחלה, הוא הושיט את ידו שהיתה פצועה ומזוהמת, "לא, זה בסדר" אמרתי והחזקתי את עצמי מלהקיא, הוצאתי את ארנקי מהכיס והעברתי כסף לבחור שמלפני. ההומלס הסתכל אליי במבט עצבני, "כסף שלי לא מספיק טוב בשביל יד שלך?" צעק עליי וזרק איזה משפט ברוסית שלא הבנתי, כל מי שהיה במונית צחק.

ההומלס המשיך להסתכל עליי במבט מטריד, נשארו לי עוד כמה תחנות לרדת והרגעתי את עצמי שהכל טוב, הפלאפון שלי התעורר לחיים כאשר ניב החזיר לי תשובה להודעה הקודמת, "איזה פלאקה, יש פה ערב עברי, בוא כבר", התחלתי לענות לו כאשר פתאום ההומלס חטף מידי את המכשיר הסללורי שלי, תפסתי לו את הזרוע והתחלתי לצרוח עליו,"מה אתה עושה יא חתיכת נרקומן!" ההומלס נבהל ושמט את האייפון לרצפה, הוא הרחיק אותי עם ידו והחל להקיא על הרצפה, כל מה שעניין אותי באותו רגע היה לדעת איפה הסלולרי שלי, התחלתי לחפש על הרצפה שחטפה מטר של קיא, הנהג עצר בצד והכריח את ההומלס לנקות את המונית, חלק מהיושבים פשוט קמו והלכו, חלק נשארו, פנה אליי אחד הנוסעים והסביר לי שההומלס קילל אותי ברוסית, "מה הוא אמר?" שאלתי עם חיוך. "הלוואי שתמות" ענה.

כשירדתי מהמונית לא הפסקתי לחשוב על הפחד מלהגיע למצב כזה, להיות חסר בית, להיות מוזנח, לא להיות בעצם, בלי שאיפות בלי חלומות, רק רצון אחד, לשרוד. התקדמתי לכיוון הבר כאשר שמעתי את חריקת הבלמים מאחורי, לא עברה שנייה וצעקות נשמעו משם. רצתי לכיוון התאונה, על הרצפה היתה אחת המצחקקות, היא דיממה ונפגעה בצורה קשה. "היי את!" צעקתי לחברתה שהיתה בהלם ולא ידעה מה לעשות, "תתקשרי למד"א, מהר" קרעתי חלק מהחולצה שלבשתי, "תצמידי את זה לכאן" צעקתי לכיוון ההמומה. אחד מהרחוב ניגש אליי, "עדיף שלא תיגע בה, תמתין לאמבולנס", אמר וניסה להזיז אותי.

"גבר, הכל בשליטה, הייתי חובש בצבא, עדיף שתזוז ולא תפריע לי", עניתי לו בביטחון. התחלתי לבדוק דימומים נוספים כאשר מצאתי אחד מאסיבי באזור הירך, קרעתי עם מפתח חלק מהג'ינס שלבשתי ויצרתי חוסם עורקים מאולתר. ידיי היו מלאות בדם אבל פשוט עבדתי על אוטומט, גם כאשר החובשים הגיעו הם לא הצליחו להזיז אותי מהבחורה ששכבה חסרת אונים באמצע רוטשילד. החובשים העלו לאמבלונס את הבחורה שנפצעה. אחד מהם ביקש ממני להצטרף לבדיקות.

הוא הסביר שהנוהל אומר, שאם אזרח טיפל באזרח אחר והיה מגע ישיר עם דם, יש לעבור בדיקה בבית החולים. "ברור ברור" מלמלתי ועליתי לאמבולנס, התיישבתי ליד המצחקקת השנייה שלא הצליחה להוציא מילה מהפה.

המשך יבוא…

//שי בוכמן