עבר זמן. עבר הרבה זמן מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה, המון דברים קרו והשתנו וזה נראה כאילו רק אתמול התחלתי לכתוב פה ולשפוך את כל מה שיש לי שחור על גבי לבן (למען האמת אין פה ממש צבעים זה הכל קודים אבל אל תהיו קטנוניים, טוב?).
הסמסטר השני שלי בשנה ב' בתואר התחיל שבוע שעבר מה שאומר שחצי תואר מאחורי, פאק, חצי תואר!
יצא לי לחשוב היום על כל הדברים שאני רוצה עוד להספיק ודברים שכבר עשיתי.
אתה לוקח צעד אחורה ומסתכל על דברים שעברת: גן => יסודי => חטיבה => תיכון => צבא => טיול => לימודים => חתונה ואז אתה פחות או יותר דועך לאיטך עד המוות.
והכל מושך אותנו לכיוון מסוים עד שאנחנו שוכחים שגם החיצים פה למעלה הם תחנות חשובות ומלאות בתוכן שאנחנו תמיד ממסמסים איכשהו.
צילום: (visualphotos.com)
בין הגן ליסודי למדתי לקרוא, בין היסודי לחטיבה הייתה לי בר מצווה, בין החטיבה לתיכון הייתה לי את הנשיקה הראשונה. כשאני חושב על זה אנחנו בעצם חיים בעיקר בחיצים האלה, אנחנו עוברים מתחנה לתחנה אבל המעברים הם לא שרירותיים ואצל כל אחד מאתנו זה תהליך אחר שמביא אותנו לנקודה הבאה למרות שרובנו מגיעים לאותה הנקודה בסוף.
מה חדש אצלי אתם שואלים? אני עכשיו בתוך התחנה של הלימודים, שלוש שנים כל כך משמעותיות שנכנסות לחתיכה אחת, אבל כבר הספקתי…להתאכזב, להתאהב, לרצות לפרוש, לרצות יותר, לאתגר את עצמי, להתעצל, לראות את המקצוע שאני רוצה מגיע, לראות אותו מתרחק כשאני מחליף נישה, לרצות להיות מתרגל, לרצות להיות מרצה ואני רק בחצי הדרך מסתבר.
אמא שלי אמרה לי פעם שככל שאתה מתבגר ולומד ככה אתה מבין שאתה יודע פחות. לקח לי די הרבה שנים להבין שהיא צדקה, הדבר היחיד שאנחנו יודעים בוודאות זה שאנחנו לא יודעים כלום. בשנות ה-80 פרופסור ניל פוסטמן מאוניברסיטת ניו יורק אמר ש:"מידע יש לנו כמו זבל, מה שחסר זה ידע". פרופסור פוסטמן נפטר לפני מהפכת האינטרנט והסמרטפונים, הוא דיבר על עיתונים וטלוויזיה ולא תיאר לעצמו שהדור הבא יגדל בסוג של "רעש לבן" תמידי, כשאנחנו כבר "טייס אוטומטי" בקשר לכמות המידע שאנחנו נחשפים אליו ביום. מה שהתואר שלי עד עכשיו לימד אותי מלבד תיאוריות ציניות וקשות של פרופסור פוסטמן וחבריו, זה שבגדול הכל זה שטויות.
העגבניות שאנחנו אוכלים הן רעילות, מקדונלדס בריא בערך כמו שמן ברקס של אמבולנס ואם אני אדבר בשלשות זה יעשה עליכם יותר אימפקט משום מה.
צילום: (visualphotos.com)
בזמן הממושך שלא הייתי פה גיליתי שאני מוכן לנסות "לעוף על הטיול שלי", זה באמת די קלישאתי להגיד שהחיים הם טיול ממושך אבל מי שמכיר אותי יודע שאני די "קיטשי" גם ככה. את החוויות הגדולות שלנו אנחנו יוצרים בחוץ: לא בלפ טופ שלך כשאתה גולש באתר של הדקה ה-90 לחפש חופשה שאתה בחיים לא תזמין באמצע שיעור משעמם. הם גם לא נמצאים במקש ה"לייק" בטינדר, שמציע לך אחת לעשרים נשים גם גבר, כאילו שהוא רומז לך משהו מאוד מטריד על עצמך.
החיים האלה שלנו נמצאים ב"חיצים", ב"בפנוכו", בין תחנה לתחנה אחרת.
באתי לחדש ויצאתי מחודש.
//יואב שלזינגר