מוצ"ש, 18:52, מחלף אולגה. אני מבינה שפספסתי את האוטובוס שהייתי אמורה לעלות עליו, בודקת מתי הבא מגיע ואם אספיק להגיע בזמן. פתאום רכב עוצר בתחנה, מתוך האוטו אני שומעת מישהי קוראת לי ומבינה שזאת ההיא שאני מכירה כבר שנים ותמיד צצה בכל מקום (נשבעת, בכל מקום!). היא מזהה עוד מישהו בתחנה ומציעה לשנינו טרמפ לחיפה. מה יותר טוב מזה? מפה לשם מסתבר שאני וההוא מגיעים לאותו רחוב, הוא שואל אם בא לי שניסע יחד באוטובוס. כשאנחנו מגיעים ליעד נראה שהוא משתהה רגע, אבל אני ממהרת לומר לו ביי, היה נעים להכיר. יש מצב שהוא ניסה להתחיל איתי?
20:30, דירת וינטאג' בחיפה. שותים תה, מנשנשים בייגלה, מדברים על עניינים שברומו של עולם. בין האנשים שבסלון יושב בחור שקט, נראה חכם, מעבר לזה לא ממש תפס לי את העין. אבל בעצם, הוא נראה לי מוכר מאיפשהו. הערב עובר בנעימים ונוסעים הביתה. רעיונות גדולים נולדו כאן היום ואני הולכת לישון אופטימית מתמיד.
למחרת, 14:37, ארוחת צהריים בבית. באמצע הביס אני מקבלת טלפון, היי זה ההוא מאתמול, זוכרת? רגע, מהטרמפ או מהדירה של החברים? מהדירה, את נראית לי חמודה, בא לך שנשב לקפה מתישהו? ממ שמע, אני לא יודעת מה להגיד. זה נורא מביך אבל האמת שיש לי דייט הערב. אולי נדבר בהזדמנות? במילא ניפגש בקרוב להמשיך לדבר על הרעיונות הגדולים מאתמול. נו מילא, אולי עדיף לא להתערבב עם מישהו מאותה קלחת, אני תמיד עושה את הטעות הזאת.
15:29, מתארגנת לצאת מהבית. היי, זוכרת שקבענו להערב? מה בא לך לעשות? מסיימת יוגה בשמונה וחצי, תבוא לאסוף אותי. יופי? יופי.
17:55, באוטובוס. מופיע הבחור החמוד מהאוניברסיטה ששמתי עליו עין לפני כמה שבועות. משום מה לא התראינו בזמן האחרון ודי שכחתי ממנו. לי, נכון? ומתיישב לידי. נראה טוב גם מקרוב, קיבוצניק, שנה אחרונה בתואר ריאלי כלשהו, די מקסים סך הכל. מדברים, שואלים, צוחקים, הוא בטוח יבקש את המספר שלי. אז שומעת, אני יורד פה, אני בדיוק בדרך לחברה שלי. נתראה הא?
20:25, ביציאה מהיוגה. מוציאה את הפלאפון להתקשר לבחור. קולטת בזווית העין את אחד החבר'ה מהיוגה עומד בפינה, פתאום הוא מתחיל ללכת אחרי. אה…אמרת שאת לומדת באוניברסיטה? אז למה את עושה יוגה כאן? ומה את לומדת? וואלה, מלמדים שם תיאטרון? מעניין. אני ממשיך לכיוון השני, אבל בא לך שנדבר מתישהו? הטלפון שלי מצלצל, אני חייבת לענות לדייט אבל החדש נראה ממש חמוד ולא מתחשק לי לפספס אותו. תוסיף אותי בפייסבוק? מאייתת לו את השם משפחה ויאללה, ביי. הוא בטח ישכח.
20:40, עולה לאוטו של הדייט. פאק, תוך 20 שניות מקסימום אני קולטת שזה ממש לא זה. מתאמצת לשמור על ראש פתוח, לא לשפוט, לנסות בכל זאת. אני מדברת, אני מחייכת, מרגישה שאני מקסימה. אבל הוא לא, הוא לא מספיק. לא מספיק חד, לא מספיק גבר, לא מספיק מעניין, לא מספיק מושך אותי. אני מרגישה מתנשאת, אבל משעמם לי ואני קמה מוקדם מחר ורק בא לי הביתה. מנסה להקשיב לו ורק מוטרדת ממה יקרה אם הוא ינסה לנשק אותי. נזהרת לא לגעת בו בטעות, שלא יקבל מסר מוטעה. אולי מגיע לו עוד צ'אנס? כנראה שלא. אין מה לעשות, ההחלטה נפלה.
ב-24 שעות היקום החליט להזכיר לי באופן מרוכז שכל האופציות פתוחות ואולי יש מקום לקמצוץ של אופטימיות. זהירה. תודה.