יש לי הרבה בעיות שאני צריך לפתור עם עצמי.
חלקן סובלות דיחוי. כמו למשל לשטוף את הכלים לאחר הארוחה, ולא לחכות עד שהכיור יעלה על גדותיו, ולהכניס הכל למדיח, ולשכוח.
אחרות, מדירות שינה מעיניי.
אני פנטזיונר. אני רומנטיקן. אני קלישאה. אני חולם.
צילום: (visualphotos.com)
בדרך כלל זה קורה בלי שבכלל התכוונתי. היא מאוד יפה, ואני חסר ביטחון. יש לה מבט מסתורי בעיניים, וזה גורם לי לחשוב.
אני ניגש אליה, כנוע, ומנסה להראות שאני לא.
לפעמים אני גורם לה לצחוק, לפעמים אני גורם לה לבכות.
התפאורה משתנה מפעם לפעם, והשחקניות מחליפות תלבושות. פעם אנחנו בבר חשוך בניו יורק, היא שחקנית ויש לה שיער שחור ארוך ועיניים כחולות ובורקות.
בפעם אחרת אני פוגש אותה בארץ, במסיבה של חברים. ופעם אחת הכרתי אותה לפני שהכירה אותי – קראתי חוויותיה ונכנסתי לתמונות שלה באיזו רשת חברתית.
בשיער זהוב פרוע, ולחיים אדומות. שפתיים שמציירות נשיקה, ומבטא צרפתי למרות שאין לה שום קשר למקום.
וכשאני פוגש באותן נשים, אני מתאהב מיד, ומושקע בהן בכל כולי. אני חושב על מה יהיה בבוקר של אחרי, ואיך נטייל לנו באיזו שדרה ציורית, ונדבר על דברים לא חשובים.
אני מדבר איתן על הנרי מילר, ועל יומן מסע בדיוני. מצטט את אוסקר ויילד, ומשתעשע ברעיון של להעביר ביקורת על המנגווי וזלדה ופרנסיס.
הן מחייכות, גם אם לא בדיוק מסכימות. מעירות הערה על החיוך שלי ועל כמה שאני כריזמטי. אני מתאהב בקול שלהן, ובריח וכשגופינו נוגעים אחד בשניה, אני מרגיש סינרגיה אמיתית.
מתוך עמוד הפייסבוק: Before sunrise
ב-95 יצא הסרט שלנצח שינה לי את התפיסה. שני ילדים נפגשים במקרה ברכבת, ומבטיחים אחד לשניה שלנצח יאמינו באהבה.
הם עושים זאת בצורה כל כך כנה ואמיתית. הרי, לעצמם, הם כבר מזמן לא ילדים. ציניות מרירה מתגנבת לשיחותיהם, אבל מהר מאוד הם מתבדים שזו לא הדרך בה הם באמת מאמינים.
תשע שנים אחר כך, יצא הסרט השני.
הם מבוגרים יותר עכשיו וגם קצת יותר בוגרים.
שניהם עשו הרבה טעויות במהלך חייהם, כמו שאנשים אמיתיים עושים, אבל המפגש הזה ביניהם החזיר אותם לימים קצת יותר פשוטים.
ומאז שצפיתי בשני הסרטים הללו, הפכתי שבוי. הבנתי שאני בעצם ״ג׳סי״, המנסה למצוא משמעות בכל חוויה שעובר ואחר כך לכתוב על כך סיפור.
הבנתי שאני מחפש לעצמי ״סלין״ שתאתגר אותי, ותדבר באמת. שנוכל להעביר לילה שלם אחד עם השניה, מבלי לשים לב לזמן שעובר.
הכרתי בחורה חדשה, והכנסתי אותה לתוך אותה תבנית. ובעצם, זה נראה דיי מבטיח- הכרתי אותה לפני שלוש שנים כשטיילתי בארה״ב ועכשיו, פגשתי בה בשנית. העברנו לילה שלם בדיבורים ושתינו לא מעט. בבוקר מצאנו עצמינו חבוקים בדירתה, על הספה, וברקע התנגנו להן מנגינות ג׳ז וקצת בלוז וזה היה עצוב ושמח כל כך.
מייד החלטתי שהיא האחת, ושהפסקתי לנדוד. העברנו עוד כמה סופשים מושלמים ושוחחנו על הכל.
ואז יצא הסרט השלישי, ״לפני חצות״ וקצת פחדתי לצפות בו. שני הסרטים הראשונים הסתיימו עם הבטחות גדולות, ולא רציתי שישבר לי הלב כשאגלה שבסרט השלישי, הם לא הצליחו לקיים אותן.
ואז קרה דבר מוזר, ואולי בעצם לא.
הכרתי בחורה אחרת, מבעד למסך וירטואלי ואלפי מיילים שמפרידים בינינו.
ושוב שקעתי במחשבות, ונעצבתי שגם את ליבה של הניו יורקרית אשבור- הרי עכשיו התאהבתי באחת אחרת, שנמצאת אפילו יותר רחוק.
כי כמו ג׳סי וסלין, לא יכולתי לחיות חיים מושלמים לאורך זמן. זה חייב לבוא במנות קטנות, ועם סיום קצת טראגי אבל עם פוטנציאל.
היא עכשיו יצאה לחקור עולמות אחרים, ולא תהיה זמינה לפחות חצי שנה.
ואחרי שראיתי את הסרט השלישי בטרילוגיה, אני תוהה מה יקרה אם אפגוש אותה בסופו של דבר, ונתנה אהבה.
למרות שמעולם לא הרחתי שיערה, או ליטפתי את שדייה. לא טעמתי לשונה, או לחשתי באוזניה. היא יותר אמיתית מרוב הנשים שידעתי, וזה אומר הרבה. אפילו כתבתי לה מכתב שמנסה להסביר לה את זה.
ואני פוחד, שבגלל אותם סרטים, לנצח אתאהב לרגע. ואז יקחו לי עוד שנים, להבין שאולי יש עוד סיכוי להמשך איתן.
כל שאני רוצה כרגע, הוא ללטף שיערה ולחשוב את גופה. להביט בעיניה ולמצוא אהבה.
וגופה יהיה לי למפה, ואחקור כל אינץ של עורה. נקודות חן יהוו נקודות ציון, וקול גניחותיה יאשרו שאני אכן בכיוון.
לחייה יאדימו, ונשימותינו יעשו כבדות. וריח מתוק של סקס יעמוד בחדר השינה במלון.
אשלח יד בוטחת, אצבעות ארוכות. היא תתכווץ ותגנח ותלחש לי ״עוד״.
יש לי הרבה בעיות שאני צריך לפתור עם עצמי.
חלקן סובלות דיחוי, כמו למשל לשטוף את הכלים לאחר הארוחה, ולא לחכות עד שהכיור יעלה על גדותיו, ולהכניס הכל למדיח, ולשכוח.
ואולי בעצם, אם רק הייתי עוצר לרגע, ונותן את הדעת לכל צלחת וכל סכין – לא הייתי נאלץ לזרוק הכל למדיח ולהמשיך להתעלם.
אם רק הייתי יודע לחיות את הרגע, ואת החיים עצמם – אולי הייתי מתאהב לקצת יותר מ״רגע״
זה היה יכול להיות מושלם.
//רז נוימן