בגלגלצ מתנגן לו השיר "מתוק לו מתוק לו" וממש לא מתוק לך אז את מעבירה לתחנה אחרת וחושבת שמזמן שלא שמעת משהו אחר חוץ מהתחנה הקבועה שלך, ושכמו שהחיים הפכו שגרה כך גם כל הפרטים הקטנים כמו המסעדה ובית הקפה הקבועים, אפילו המנות שאת מזמינה לעצמך תמיד אותן מנות, שורה שנייה בעיקריות ושורה שלישית בקינוחים ותמיד מיץ תפוזים או קפה הפוך. ובכלל רק אתמול שמת לב לזה כשהמלצר במסעדה שאל אותך אם תרצי כריך אנטריקוט, והסתכלת עליו במבט מוזר של איך אתה יודע? וחייכת חיוך קטן בקצה השפתיים, בהתחלה חשבת ששאל אותך כי את מסוג הבחורות שאי אפשר שלא לשים לב אליהן, אבל אז הבנת שאחרי פעמיים שהזמנת את אותה מנה מאותו מלצר, סביר להניח שהפעם השלישית שלך לא תהייה גלידה.
את אמרת למלצר, שלא, שהיום מתחשק לך להזמין עגבניות לוחשות למחבת, ושקשוקה בכלל עושה לך צרבת, אבל יותר חשוב לך להראות למלצר שאת לא סתם בחורה שגרתית, אבל על מי את באה לעבוד? המלצר הבין את הראש ונשבע לעצמו שיותר לא ישוויץ בבקיאות שלו מול לקוחות משעממים כמוך ושתמיד ייתן הרגשה כאילו המנה שבחרו זאת המנה הטובה והמיוחדת ביותר בעולם.
בתחנה אחרת מדברים על איזו הפגנה ואת פתאום מבינה שקורים דברים מחוץ לבועה שלך, וששם בחוץ יש אנשים שממש יוצאים למחות על משהו שלא נראה להם, ואולי גם את צריכה לצאת ולמחות וממש לצעוק, שדי כבר, נמאס לחיות ככה, ושצריך לשנות את השיטה ושעוד אנשים בחיים שלך צריכים לחלוק בנטל ולא שהכול ייפול עלייך, ושמגיע לה יותר מזה. ובכלל לא מתחשק לך להיות כאן, בא לך לעוף מפה רחוק כמה שאפשר, למקום אחר, ולעשות דברים אחרת, את כל אותם הדברים שאת עושה, רק להיפך. וזה יתאפשר רק אם תהיי עדה לאיזה רצח בעולם התחתון, וכדי להגן עלייך ירשמו אותה ב'תוכנית להגנת עדים' וינפיקו לך זהות חדשה ודרכון זר וישלחו אותך למקום אחר כדי להתחיל מחדש ובכלל את חושבת שזה יכול היה להיות נחמד אם כל עשור בחיים שלך יפתח במקום חדש, כמו דף לבן חלק וריק.
יותר מידי דיבורים מלחיצים אותך ואת מעבירה לתחנה שקבעה שהיא היא "לב המדינה" ובתוך כל הלב הזה מתנגן לו השיר שאת אוהבת, זמר שכבר לא כותב כאלה שירים שר לך, ולך זה נשמע כאילו שהוא צועק עלייך, המילים שלו הופכות אותך לגמרי, שורטות בגוף, זורעות עצב ומעמיקות בך את הכאב. ואת עוצרת ברמזור אדום וגם העיניים שלך מאדימות, מדמעות שזולגות ומרטיבות את הפנים. מתפתלת בכיסא הנהג, מצונפת כמו אפרוח קטן. הרמזור מתחלף לירוק ואת לא זזה, לא נוסעת לשום מקום. לאן יש לך לנסוע? את לבד בכביש. לבד בעולם. ואיך הוא שר לך "אמן שתישארי לבד לנצח?" זה כל כך אכזרי, אכזרי כמו ההוא שאהבת, ההוא שלא הניח לך לאהוב אותו ולהתמסר אליו ולימד אותך רק לשנוא אותו. את חייבת לזוז וממשיכה לנסוע, על אוטומט, וחושבת כמה שהמחשבות שלך במקום אחר עם ההוא שרחוק מלהיות שקט בשבילך.
את נעמדת בפתח הדלת, בדירה שלך, לא יודעת כבר כלום, ובחדר מתפשטת, יפה ועירומה ורועדת ויש לך לחץ באוזניים וסרטים כחולים בראש ואת רוצה לצעוק אולי להתקשר אליו, לא יודעת מה רוצה, הטירוף נכנס בך, ואת רואה אותו בדמיון שלך, אומרת לו 'תישאר איתי', חושבת שהוא באמת שם ואז את מבינה שזה לא אמיתי ושזה בדמיון שלך וכבר לא מבדילה במעברים בין הדמיון למציאות ומשתגעת, מאוד קשה פה הלבד הזה,
אוי ואבוי לך.
//אירית בן חמו