בזמן האחרון כשאני הולכת ברחוב, מספיק שאני רואה פתאום זקן מתהלך בכבדות וזה כבר עושה לי לבכות. זה בכי חונק, בכי שיודע שעבר עוד יום ואני עדיין עוברת שוב ושוב ליד אותם אנשים חלשים ולא עושה כלום. אין לי פה עניין להתחסד, אני פשוט באמת מרגישה שאחרי שנתיים פה אני כבר עייפה מלנסות להיות אדישה למה שהולך כאן ברחובות, בייחוד שהמסלול העיקרי שלי הוא דיזנגוף-קינג ג'ורג'.
נמאס כבר מהאדישות התל אביבית הזו, מהבריחה מהאותנטיות, מהחיים הקפואים האלה. נמאס שכל מה שאנשים פה רוצים זה ללכת לבית קפה ולחזור בשלום אחרי האספרסו פלוס סודה שלהם. אני חיה לצד זה אבל בעצם אני ממש בפנים.
לאחרונה, התחלתי לשים לב, שבדיוק כמו שאני גרה כאן, גם אנשי המצוקה חיים כאן ומסתובבים בדיוק באותם הרחובות. יש את אותה אישה זקנה עם מטפחת על הראש, שיושבת תמיד ליד מאפיית בונז'ור בקינג ג'ורג'. יד שמאל שלה תמיד על הראש, כאילו להמחיש עד כמה כבדים עליה החיים. היא לא מדברת, רק יושבת עם קופסת פלסטיק קטנה ומחכה שמישהו יזרוק לה מטבע. יש את הבחורה הצעירה שעוברת ליידי כל בוקר בתחנת האוטובוס לפני כיכר דיזנגוף ומבקשת אוכל לילדים. לא מזמן קראתי כתבה על תערוכת צילומים של זונות בדרום העיר ובין התמונות הנבחרות מהכתבה, פתאום ראיתי אותה. רזה מתמיד, מלוכלכת, ספק מכורה ספק לא, אותה אחת שכל בוקר תבקש ממני כמה שקלים ולא תתייאש מסירובי הקבועים. יש את ההומלסית הגדולה עם התלתלים האפורים, גם אותה אני רואה כל יום. היא תמיד מסתובבת עם עגלת תינוקות מלאה בכריות ושמיכות פוך. כשאני חוזרת מהעבודה בבר בלילה, אני מזהה אותה רק לפני העגלה שלה, ישנה על ספסל בשדרות חן או מסריק.
יש את השמועה הזו שהומלסים בחרו להיות הומלסים כי אם הם רוצים הם יכולים ללכת למקלט כזה. לא יודעת מה אתכם, בעיניי זו המצאה שאנשים ממציאים לעצמם כדי שהם יוכלו לישון בשקט בלילה.
פעם אח שלי סיפר לי שהוא חזר הביתה לדירה שלו ומצא הומלס מתקלח לו בדירה. ההומלס אפילו שם לעצמו דיסק במערכת ובישל איזה משהו במטבח. אח שלי לא כעס ופשוט ביקש ממנו שלא יבקר יותר את הדירה כי כשהוא נכנס דרך החלון הוא מלכלך עם הנעליים שלו את הספה.
זה מסביבנו כל היום ואני שואלת, איך אנחנו לא עוצרים את הכל ועוזרים להם? איך אפשר כל כך הרבה שנים לחיות עם ההרגשה הזו שאתה אדיש לאנשים החלשים בחברה שלך? אבל למה ללכת כל כך רחוק להומלסים? לפני מספר חודשים חברה שלי נתנה את האייפון שלה לנערה בת 15 ליד גן מאיר, כדי שתעשה שיחה להוריה הדואגים. הנערה לקחה את האייפון ובלי להתבלבל רצה אתו רחוק. אני מסרבת לעזרות מסוג זה פעם אחר פעם וזה עצוב לי שאנחנו כבר לא סומכים על אנשים בחברה שלנו. החברה שלנו מלאה בכל כך הרבה זעקות לעזרה ומצד שני אנשים שעוזרים מפסידים בגלל העזרה. זה ממשיך וממשיך, עד שאנחנו כמנגנון הגנה, פשוט הופכים אדישים, אפתיים.
זהו, זה פשוט עצוב לי, אולי בגלל שבאתי מישוב קטן ולא נולדתי לזה או אולי בגלל שזה פשוט לא עולה לשיח הציבורי מספיק. תמיד זה מזכיר לי את השיר של יהונתן גפן מתוך הכבש השישה העשר "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים" כשבסוף השיר, יש משפט שאתו אני מזדהה כבר שנים : "ורק האיש העני עם החורים בגרביים, לא יוצא לי מהראש".
//אלה מגן