פוסט ראשון בבלוג חדש זה מחייב. פוסט ראשון אי פעם בבלוג חדש זו מחויבות. אני פותחת את הפוסט הזה עם קצת רקע על מה שמסביר הכי ברור וחזק מי אני ולמה אני. עם העובדה הכי מרכזית בחיים שלי, שסביבה ועליה רוב התכונות שלי כנראה מתבססות ולכן גם חוויות חיי ותפיסת החיים כולה. אז אין איך לומר את זה בפחות דרמתיות ואולי אני גם לא רוצה:
אני דור שני לניצול שואה.
נכון, אני צעירה, בת 26 בת גילכם פחות או יותר, וגם אם לא, רובכם כבר בני דור שלישי ורביעי. אבל אני בת זקונים, אבא בן 76 והוא ניצול שואה. ואני חיה ביניכם, דור שני שקשה לו עם העובדה שאין לו עם מי להזדהות ושאתם כבר לא יודעים להכיל, או שבעצם אף פעם לא ידעתם.
תמונה אחרונה של אבא עם הוריו ואחיו הגדול על גג הבניין שגרו בו
אז הסיפור שלו בקצרה, מתאר ילד קטן בן שנתיים שהוריו שגרו באמסטרדם הבינו שאין ברירה אלא להבריח את התינוק היקר שלהם ולתת אותו הלאה לידיים זרות, לשכנים ומשם למתווכים ובסופו של דבר הגיע אבי לחווה בדרום הולנד שהסכימה לאמץ אותו כילד שלהם כביכול. הוא גדל בחווה הזו תחת כביכול הורים נוצריים ולמעשה הוא אפילו טוען שכשלא היה עסוק בלהסתתר מהנאצים שחיפשו אותו בעקבות שכן מלשן, כשהוא לא קיבל סטירות כי לא קרא להוריו המאמצים "אמא" ו"אבא" וכשלא היה חושב על המשפחה שלו ומה עלה בגורלה הייתה לו ילדות דווקא די נחמדה שם בחווה עם החיות.
זה הסיפור המתומצת ואני אפילו מרגישה רע לתמצת לפסקה קצרה את כל שעבר. כאילו שאם אוותר על מילה בסיפור האישי שלו אני מזלזלת בכאב שלו, במשפחה שלנו ואפילו בהיסטוריה.
הרבה מהתכונות של אבא אני למדה ככל שעובר הזמן, ספגתי גם אני. סוג של חוסר ביטחון ואסרטיביות מעורבבים יחד. מן חוסר אמון בסיסי באנשים ויחד עם זאת לב רחב מאין כמוהו שמעניק ונותן ללא סוף. רצון לטרוף את העולם מצד אחד, לשחק את המשחק כי העולם הוא במה ומצד שני להיכנע לחיי היומיום. ואופטימיות. כמה אופטימיות למישהו שעבר כל כך הרבה, אפילו אבא לא יודע להסביר מאיפה. אולי גנטי? כנראה שלא נדע…
כשיש אבא ניצול שואה זה אומר שהייתי צריכה לגמור את כל האוכל בצלחת. זה אומר שבגיל ההתבגרות חלק מהמרד שלי היה שאני לא חייבת! כשיש אבא ניצול שואה זה אומר שנזהרים מאוד בצורת ההתבטאות על השואה ובכלל לא מעיזים לספר בדיחות שואה או לזלזל בצורה כזו או אחרת. כשיש אבא ניצול שואה רוצים להחזיר לו את הילדות שאבדה לו. רוצים להחזיר לו את המשפחה שהייתה רק לרגע זעיר מחייו. רוצים לתת לו שלווה ונחת. רוצים לעשות למענו כל מה שישמח אותו. כשיש אבא ניצול שואה ודמיון מפותח מידי הטישיו קבוע בתיק, כי פתאום ברגע של חולשה אני יכולה לצאת במסע מחשבות בראש ולחשוש לו. כי כשיש אבא ניצול שואה זה מפחיד. מפחיד לחשוב על מה שעבר וקשה לשאול או לדבר על זה, כי הסיפורים קשים מנשוא לילדה הקטנה שלו. כשיש אבא ניצול שואה אין אפשרות ואין דרך להשלים עם העובדה שאני לא יכולה לקחת מאבא את הסבל והחוסר שמלווים אותו כל יום. חוסר אונים.
אבא, שאני אוהבת כל כך, שתמיד שם בשבילי, מדריך, מלווה ותומך. אבא שעושה למעני כל מה שלא עשו למענו ויותר. שהחיבוק שלו יכול לגרום לי לפרוץ בבכי כי הוא מכיל כל כך הרבה. הוא החיבוק המנחם והדורש גם יחד הכי חזק שאני מכירה. וטוב שכך. כי אני יכולה להתמודד רק עם אבא גיבור אחד. של בת יהודיה.
//רחל ברילמן