אני אוהבת צ'יפס. הוא כמעט תמיד בא בטוב. הוא החצי המשלים לבירה שלי. משלים את המרירות שלה עם מליחות קסומה וחום שממלא את כל הפה. הוא ממש נחמד עם בירה. גם עם המבורגר הוא בא בטוב. מפיג לרגע את הטעם הדומיננטי של הבשר והירקות במשהו קליל ומוכר יותר.
כולן זוכרות את הטעם המוזר שלו בפעם הראשונה. ציפית למשהו אחר לגמרי, אולי למתיקות, אולי לטוב, אבל סך הכל קצת שמנוניות מלוחה. לפעמים הוא גם יכול להיות מתעתע. הוא נראה חמים ומתוק מבחוץ, אבל ברגע שאת נוגסת בו, כשהוא ממלא אותך, הוא מתגלה כקר. ואז האינסטינקט הראשון שלך הוא להיגעל ולזרוק אותו, אבל משום מה, את ממשיכה לזלול, כי את חושבת שעדיף מנת צ'יפס כזו מלא צ'יפס בכלל. את ממשיכה לאכול, ואת לא מבינה שמה שאמור למלא אותך ולגרום לך להרגיש טוב, עושה לך רק רע. אז את משכנעת את עצמך שזה בסדר, שככה זה בהתחלה, שהנה, תיכף את מתרגלת לטעם הזה וזה יעבור, שזה ככה לכולם – אבל את לא באמת מתרגלת. הוא נשאר קר ומגעיל עד הסוף המר.
ואת אומרת לעצמך שאת לא רוצה עוד צ'יפס. שהטעם הנחמד והרגעי לא שווה את זה. לא שווה את ההרגשה אחרי זה. אז מה אם כולם אוהבים אותו? אז מה אם זה לגיטימי וברור שצריך המבורגר עם צ'יפס, ופיש אנד צ'יפס, את לא רוצה צ'יפס! לא צריכה אותו. למה הוא טוב? הוא רק ממלא וממלא אותך, ואז משאיר אותך ריקה. לא צריך את השיט הזה. יש אלטרנטיבות. אפשר אדממה, אמנם יש את המתייפייפים שעדין מנסים לשכנע את העולם שזה טעים ונחמד, ואת לא חושבת ככה באמת, אבל אם הם יכולים – אז גם את. העיקר לא להרגיש חלשה שוב, עם עוד צ'יפס מאכזב. כמה כבר אפשר לפתוח את הפה ולחכות למנה הבאה?
יש גם את המקרים ההפוכים, לא אחת יצא לי לשבת בחומוסיה היפואית הקבועה (לא, זה ל-א אבו חסן!), אבל אף פעם לא הזמנתי שם צ'יפס. זה קצת טו מאצ', לא? גם מלא חומוס, גם סלטים, גם פלאפל, כמה אפשר להעמיס? אבל פעם אחת, הגעתי רעבה במיוחד. וכבר לא היה לי אכפת. "עלי, תעמיס גם צ'יפס!" הוא נראה קצת מופתע, אבל כמו תמיד, לא אכזב, והגיע עם מנת הבית של צ'יפס שרוף ונוטף שמן. לא מראה מגרה במיוחד, אבל ביס קטן ונחמד, וזה היה פשוט מושלם. החום במידה מספקת, הפריכות הייתה נהדרת, מתובל בדיוק במידה הנכונה. ונכון שהוא היה שרוף וזה היה חדש ולא מוכר, אבל תכלס, כל הצ'יפסים שרופים. אלו שנראים טוב מבחוץ סתם מסתירים את זה. והוא, אמנם הוא לא נראה ככה חיצונית, ולא מרגיש ככה מיד, אבל הצ'יפס שנראה לאחרים מוזר, מושלם בשבילך.
ואז מגיע הרגע הזה, שאת מבינה שאת מסתובבת ברחבי הארץ וטועמת כל מיני סוגים של צ'יפס, חלקם טובים לך, חלקם פחות, הרעים באמת דואגים להיכנס לך מתחת לחך ולא לצאת משם, והנה ההוא שהכי ערב לחכך, הוא הזה שהכי לא ציפית לו. הזה שהיה שם כל הזמן הזה, ורק חיכה שתזמיני אותו, שתשימי לב אליו, שהוא רוצה להיות שם, שהוא שם.
זה לא קל. זה מאד קשה להאמין שאת יכולה להרים את הראש מטעויות שקרו לך. שנראה שקורות רק לך – מי שמע כבר על כל כך הרבה צ'יפסים, ממנים וסוגים שונים, שהצליחו לאכזב אותו בן אדם? אבל זה קורה, זה חלק מהחיים. יש שבוחרים להקל קצת על החיים שלהם על ידי אמונה במשהו גדול יותר מהם. וכך, בכל צרה שמגיעה, הם מיד מכריזים: "אלוהים לא נותן אגוזים למי שאין שיניים". זה משפט מלא עומק ותכלית בעיניי, והוא באמת מקל לפעמים. אבל אני בעד לקחת את זה צעד רחוק יותר, ולכן אני מכריזה שבחורה לא מזמינה לעצמה צ'יפס, שהיא לא יכולה לעמוד בו.
//רונית ישראלי