הדבר הראשון, נו טוב, השני, ששאלו אותי בטיפת חלב כשהגעתי לביקור הראשון עם היונקת, היה "את עושה לה גרעפס בסוף הארוחה, כן?". חשיבותו של הגרעפס!
אני תמיד הייתי מתוקתקת, מוודאת שלא שכחתי דבר (בחודשים מתקדמים בהריון, החמרתי והקפדתי על זה יותר מהרגיל), ממש כמו לפני שיוצאים מהחדר בטירונות:
חוגר- יש!
דיסקית- יש!
מדים מדוגמים- יש!
נשק- יש!
היידה, אפשר לצאת.
ועכשיו בחזרה לשנת 2015, מוודאת את עצמי:
אוכל- יש!
בקבוק- יש!
חיתול- יש!
גרעפסוש- יש!
שוב הקול המתנשא, הבטוח בעצמו שיודע הכל: "אם היא לא עושה גרעפס זה לא טוב! יש לה אוויר תקוע". איפה הוא תקוע, אני שואלת את עצמי. עם כל הבכי והצרחות, לא בטוח שמשהו תקוע שם. הקול שלה יוצא חלק, בכיף, כולם שומעים.
כמובן שאני לא מורדת ומרימה את היונקת לגרעפסוש, מלטפת את גבה הרך ובעעעעעעעעעע!
עליי, עליה, על כל העולם. "יופי!!!!". מחיאות כפיים, צהלולים, דודות זורקות סוכריות טופי, כולם באים לנשק אותי שתי נשיקות של כבוד. היונקת עשתה גרעפס והקיאה. אני מתבאסת מהקיא שעליי, מציינת בפני היונקת שתדע שהיא לא הייתה צריכה להקיא עליי, גם ככה הייתה לי כוונה להתקלח.
כשהתייעצתי בטיפת חלב לגבי הכמות שהיונקת פלטה, האחות מיד אמרה: "תקחי רבע כוס מים, תשפכי אותה, זה ייראה לך הרבה. ככה זה בדיוק "הקיא" שלה. זה לא קיא, זאת פליטה!" היא קובעת. נשמה, זה קיא. אולי למדת 700 שנה, את אחות וראית את כל התינוקות בעולם והיונקת שלי לא מחדשת לך דבר, סבבה והכול. אבל זה קיא.
רואים על החולצה שלי, על הבגד גוף שלה, קיא, חלב אם מעוכל – אם לדייק כמו קוטג' רק עם הרבה נוזל. איכסוש, אפילו בלי האוש, רק איכס. "מה זה משנה", פולטת האחות, "תקראי לזה איך שאת רוצה, קיא או פלטה, העיקר היא נהנתה". אני מביטה ביונקת, רואה איך היא משלבת את ידיה ומחייכת את אותו חיוך ערמומי (שהיא בטח עוד תחייך הרבה פעמים בחיים שלה), מרוצה מעבודתה. כן, היא בהחלט נהנתה.
// שירן זילברמן
הפוסט לא הקאת, לא נהנת הופיע ראשון במה וזה