אני זוכרת את התחושה במעומעם, בעיקר כשאני רואה את זה על המסך, או כשמישהו אומר משהו שמזכיר לי דבר שקרה לי גם. אני יודעת שפעם הכרתי את ההרגשה, אני יודעת שפעם חוויתי אותה, בעצמי על בשרי. אני יודעת שפעם אהבתי, פעם חשקתי, פעם רציתי כמו שלא רציתי מעולם. פעם הייתי מסוגלת לאהוב, הייתי מסוגלת לחוש רגשות אמת. אבל היום, אני מרגישה מתה מבפנים, ריקה מכל רגש או תחושה, חסרת לב, חסרת רגשות, סתם עוד גולם ריק של מישהי שהייתה פעם בן אדם.
לא ברור לי מתי בדיוק זה קרה. אני זוכרת את הגסיסה, היא הייתה איטית וארוכה, מלאה בבולבולים זרים, זיונים מהירים ולא מהנים ומילים ריקות מתוכן בעיקר. היא הייתה אפופה באלכוהול וריח של סמים, כאילו שהבטתי בעולם מבעד לחלון מלא באדים של עצב. אני זוכרת מתי זה התחיל, אבל אני לא מצליחה להבין מתי זה אמור להיגמר. האם עליי לחיות חיים ללא רגשות, ללא תחושות, ללא רצונות או חלומות, או שאולי הסוף קרוב?
אני רואה אנשים מאוהבים סביבי, מאושרים, שמחים וצוחקים. אני הולכת לחתונות של חברים ושמחה בשמחתם, חוגגת בחגיגתם ורוקדת במסיבתם. אני רואה אותם הולכים ברחוב ומחזיקים ידיים, מגניבים מבט קטן ושובב שמכיל בתוכו עולם שלם, בכל כך מעט מילים. אני רואה את הליטופים הקטנים ששמורים רק להם, את הצביטה בטוסיק, את העיניים החרמניות. וזה מוכר לי, אבל רק מרחוק. זה לא משהו שאני זוכרת מקרוב.
חמש שנים שאני כבר לבד, חמש שנים שהצד השמאלי במיטתי ריק מאדם, חמש שנים שאני לא צריכה לענות לאף אחד איפה אני או עם מי, מה אני עושה איפה או למה. חמש שנים שאני לא דופקת חשבון, עושה מה שבא לי עם מי שבא לי, חמש שנים שאני מצדיקה את חוסר הבדידות שלי במספר החברות שהצלחתי לשמור קרוב אליי. חמש שנים של בדידות, חמש שנים שהלב שלי מת, רקוב, עזב למקום אחר רחוק רחוק, מקום שאליו אני לא יודעת אם אצליח להגיע שוב.
אולי זה החורף, השפעת או סתם הקור. או שאולי זה סתם כי אני חרמנית למגע אנושי. ואולי זה רק הבדידות, שמזכירה לי מידי פעם כמה אני לבד. אבל מה כזה רע בלהיות לבד? היה לי זמן להתפתח, לצמוח ולגדול. הפכתי בזמן הזה לבן אדם שתמיד רציתי להיות. אני מאושרת, מלאה, וחיה את חיי בדיוק או כמעט, כמו שתמיד רציתי. אם רק הייתי יכולה גם להרגיש שוב. את קפיצת הלב, את הפרפרים בבטן, רק עוד פעם אחת, כדי לזכור שגם אני יודעת לאהוב.
ואולי כל המאוהבים סתם עסוקים בעצמם ובאהבה שלהם עד כדי כך שהם שכחו מי הם, למה הם באו לעולם, ואיזה אנשים הם רוצים להיות. אולי הם סתם מרוכזים בעצם וחייבים מישהו אחר שיאהב אותם כדי לדעת שיש להם ערך בעולם.
ואולי אני סתם מקנאה, שלי אין.
// נטלי להב
הפוסט סתם עוד גולם ריק של מישהי שהייתי פעם הופיע ראשון במה וזה