כששכבתי איתו, למרות שהוא היה שלה, חשבתי הרבה פעמים כמה אני לא מתנהגת יפה. אבל המחשבה תכף עברה. "אני קצת שונאת אותה" הייתה המחשבה החדשה. אז על הזין שלי – זה הריב שלו, לא שלי. הייתי בטוחה שהרעל, או הקארמה, לא יחלחלו אליי – כמובן שטעיתי. אבל בדיעבד, שמונה שנים אחרי, כנראה שבנאדם צריך להרעיל את עצמו כדי להתנקות לגמרי, להיוולד מחדש.
זה נורא חבל שקארמה לא מתחשבת בחשבון נפש שאדם עושה לעצמו, או אפילו במשפטי שדה שמתבצעים על בסיס שעתי בראש. למרות שמבחוץ אני עושה רושם של כלבה מפחידה, בפנים אני והמצפון חוזרים על מנטרת "שוב יצא לי קשוח, עצבני וזועם בלי שהתכוונתי. אוף".
ואז, שנים אחרי, כשכולם כבר המשיכו בחיים, התחתנו, טיילו, התאהבו, התאכזבו ובעיקר שכחו, גברת קארמה, בשיא תפארתה, תקפה כאילו אני דאע״ש והיא פוטין שרוצה להראות לעולם כמה הוא גבר. בשקט בשקט, היא חיכתה לרגע שהתרגלתי לשגרה – בטחתי בה ובו – ואז הכתה.
אני מניחה שככה זה מרגיש כשלוקחים לך מה ששלך. למרות שאם חושבים על זה – הוא לא היה, ובעיקר לא רצה, להיות שלי. אז הוא שיקר בטלפון, ושוב, ושוב. וסובב את זה אליי ואמר שהוא מרגיש מאוים. זה מרגיז, כי גם אחרי שנתיים בהן עברתי תהליך התבגרות שלם, אני עדיין זוכרת ומרגישה את הכאב ברגע שנפל לי האסימון שבגדו בי ואיך התפרקתי באמצע הרחוב וכולם הסתכלו.
הלוואי שעכשיו, אחרי שסיפרתי לעולם, אני עדיין אזכור אבל אפסיק להרגיש, כי אני וקארמה פיטים לגמרי.
// לילך צור
הפוסט כשקארמה מתחילה לתקוף הופיע ראשון במה וזה