בואו נדבר שנייה על סנטימנטליות. כן, המילה הארוכה הזאת שלא תמיד עולה לנו בראש אבל קיימת לנו עמוק עמוק בתת מודע, רק שאצלי זה באמת במודע.
לכל אחד מאיתנו יש איזה פריט בארון שמסמל לו תקופה: החולצה שלבשת בנשיקה הראשונה בתיכון, הג'ינס במידה שבחיים יותר לא ניכנס אליו אבל בכל זאת נשאיר אותו בארון, שייתן לנו מוטיבציה, השרשרת מסבתא, התמונות מבר המצווה, קיר מפוצץ בתמונות יום הולדת מחברים. את זה לכולנו יש.
יש לאנשים מן נטייה מעניינת לאגור חפצים. ערמות של ערמות, לכולנו זה קורה, עד שלב מסוים בחיים שאנחנו פשוט חייבים מקלחת. להתנקות, לשחרר, להתחיל מחדש, דירה חדשה, זוגיות, בריחה. אני נזכרת במסע שלי בהודו, איך בבודהיזם מאמינים בניתוק הרגש מהחפץ, להסתמך אך ורק על עצמך ולא להישען על חפצים, כסף, חומריות. אנשים. אתה. עוגן. מבפנים. נקי. טהור. שלם.
החלום שלי הוא להיות שלמה.
ואני לא מצליחה לשחרר. כי המכתב שהוא השאיר לי מהודו נשאר לי בתיק בתא קטן מוסתר, סתם שיזכיר לי שהוא שם, מזכיר לי מי אני ולמה הוא נכתב, מה בדיוק עברתי כשהוא נכתב בשבילי. הוא נותן לי את התחושה שיש לי עוד מקום בלב לאנשים חדשים, שייכנסו ויסתמו את החור הקטן הזה שנמצא שם. מרגש אותי שמישהו חשב ושקל מילים, בחר להניח אותן על הדף בצורה המדויקת והעדינה הזאת שהצליחה לגעת בי ולגרום לי לבכות סליפר שלם עד לדלהי.
תיק העבודות שלי למבחנים לבצלאל. נו באמת, יושב לי אולי שנתיים בדירה כשאני בכלל לא יכולה להסתכל עליו יותר ויודעת שעברתי דרך מאז. אולי קצת מביך אותי להסתכל עליו עכשיו. איך פעם חשבתי שהוא מדהים והיום הוא סתם ציור על דף, ילדה שרק למדה להחזיק עיפרון. אבל איך אני אפרד ממנו כשבעצם יש סיכוי קטן/גדול שבזכותו בסוף יצאתי סטודנטית לעיצוב?
ממש ברגע זה אני יושבת על הכיסא הכחול שקניתי בACE והתלהבתי ממנו כי לדגם שלו קראו אריאל. המכנסיים הסגולות שלי מלבישות אותי בזיכרונות של שוק צבעוני בתאילנד, מוקפת בחברות מדהימות. אלו אמנם רק מכנסיים, אבל הזיכרון שלי מהם מזכיר לי את אחד מהרגעים שבהם הרגשתי שאני מוקפת בכל מה שרק תמיד רציתי. והקפוצ'ון הירוק הזה שמכסה את השיער הרטוב שלי, הוא האוצר הראשון שהצלחתי לגנוב מהדשא בקיבוץ הראשון שעברתי לגור בו, ישר כשנגמר י"ב. יצאתי למסע עוד לפני שידעתי מה זה צבא.
אני מעריצה אנשים שיש להם אוסף מרשים, (לא כמו שלי, אוסף מדבקות מכיתה ג'). אוסף מטורף של בולים, קומיקס, שקלים מכל העולם. תחשבו איזה מיוחד זה בשבילם למצוא פריט חדש לאוסף הענק הזה, ובטח בתוך כל החפצים תמיד יהיה את האחד שהם הכי אוהבים. רגש לא רגש, אנשים לא אנשים, מכנסיים תמונה או קומיקס. בסופו של דבר הזיכרונות האלו בונים אותנו לפאזל שלם של אנושיות.
ועכשיו רק נשאר לי לרוקן רגשות משומשים, להשאיר מקום לחדשים, סוערים, סוחפים. למצוא עוד חלקים לפאזל שלי בדרך, לנסות להפוך אותו לשלם.
// אריאל עיני
הפוסט פאזל אנושי הופיע ראשון במה וזה