אף פעם לא אהבתי את החורף. תמיד הרגיש לי שהחורף היא עונה השייכת לאנשים רומנטיים, כאלה שאוהבים להתכרבל ולשתות שוקו חם- רצוי בשילוב בין השניים.
אני לא אוהבת להתכרבל ושוקו לא יוצא לי לשתות אז מבחינתי העונה הזאת לא שייכת אליי. גם סביר להניח שאם הייתי מנסה לשלב בין השניים, השוקו היה נשפך עליי והייתי צריכה להחליף מצעים במקום להתכרבל…
אף פעם לא אהבתי את החורף כי בו הרגשתי בודדה יותר מתמיד. אף פעם לא אהבתי את החורף כי עם הגשם הראשון ורעש הרעמים עלו גם הזכרונות מחורפים נעימים יותר, כאלה שבהם התכרבלתי ובהם שמעתי את הגשם נוקש על החלון והיה לי נעים. היה לי נעים כי היה לי עם מי לחלוק את העונה הקרה.
פעם גם לא אהבתי ללכת בגשם. לא אהבתי לראות את טיפות המים על הנעליים שלי והשיער שנרטב מהגשם הרגיז אותי. המטריה תמיד נפתחה עקום והמעיל לא באמת חימם כי הוא היה יפה מידי בשביל לענות גם על הפונקציה הזאת.
לפני יומיים הלכתי בגשם, נרטב לי השיער ונראה כאילו התקלחתי שוב (למרות ששעתיים לפני חפפתי) חוץ מזה גם היו לי שלוליות על הנעליים. פתאום החוויה עצמה לא נראתה לי נוראית כל כך, אלא חביבה ומשעשעת ביותר. אפילו די רומנטית. עמדתי מתחת לגגון ברחוב קינג ג'ורג' ואור הקיוסק ליד האיר את הפנים שלו. הוא פתאום נראה לי שונה ולא מוכר, נראה זר. נראה כמו מישהו שפעם הכרתי. באמת הכרתי אותו פעם, היום אני לא מכירה בכלל. לשבת שעתיים עם בן אדם שהכרת זה לא נקרא להכיר מחדש. זה מקרי.
לא יודעת מה אני מרגישה עכשיו לגבי החורף. אני חושבת שאני עדיין אמביוולנטית, מבולבלת, לא סגורה. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שבאותו הרגע, ברחוב קינג ג'ורג' בגשם, אהבתי את החורף, גם אם רק לשנייה והקרדיט על כך מגיע לו.
הגעתי ספוגה הביתה.
// רוני סטרוגו