לאחר שפרסמתי את הפוסט הקודם שלי קיבלתי הרבה תגובות של: "נו, מה עם הבחור ההוא בדייט האחרון? היה המשך? מה עם דייט שני?". אז החלטתי לא להשאיר אף אחד במתח ולשתף. כן, היה דייט שני. כן, גם הוא היה נפלא. כן, הפרפרים עדיין התעופפו להם בחופשיות מוגזמת בבטן שלי. ואז… הוא נעלם. פוף! התנדף. לא סימס, לא התקשר, אפילו לא שלח יונת דואר וכמובן שלא השיב לסמס ממני. פעם, כשהייתי צעירה יותר ועדיין נאיבית תמיד דמיינתי שקרה לו או למישהו קרוב לו משהו נורא ועל כן יש לו סיבה ממש טובה שבגללה לא יצר קשר. היום אני כבר יודעת: לא קרה ולא בטיח. הכל בסדר אתו, אפילו מצוין. הוא פשוט לא מספיק בקטע שלי ולא מספיק בקטע שלו לעדכן אותי.
שמעתי כבר הרבה על סינדרום הגבר הנעלם או איך שאני בוחרת לקרוא לזה- דני דין פנומנה. משיחות עם חברות וקצת גוגלינג מסתבר שמדובר בתופעה מאוד שכיחה בימינו.
בואו ניקח לדוגמה מקרה אחד- בסוף דייט נחמד עם נדב (שם בדוי) הוא נישק אותי ארוכות ולמחרת סימס וגם ביום שלאחר מכן וגם ביום שאחרי. לבסוף הצעתי שניפגש. כמה כבר אפשר להסתמס??? ואז התחילו התירוצים: "אני ממש חולה אבל נורא רוצה", "לא הייתי יכול להיות במחיצתך בלי לנשק אותך" ועוד שלל תירוצים למיניהם. התרגיל הידוע של להשאיר על אש קטנה בזמן שהוא בוחן עוד אופציות. כעבור ימים של התכתבות אינסופית והבטחה להיפגש לכשיחלים, נעלם. לא השיב לסמסים. שני וי כחולים אך אין מענה. הבנתי. כעבור חודשיים עשה קאמבק בהודעת פייסבוק: "תרצי להיפגש שוב?". "לא תודה" השבתי. אחרי שסיים לעבור על כל הבחורות האפשריות באתרי ההיכרויות נזכר שפעם נפגש עם איזו בחורה אחת חביבה, ואולי יש אופציה ליותר מנשיקה.
טוב נו, עוד דוגמה ודי – בחור אחר שיצאתי אתו במשך למעלה מחודש החליט גם הוא להיעלם מהשטח. כשכתבתי לו ושאלתי לשלומו ואם הכל בסדר אמר שבדיוק התכוון ליצור איתי קשר. חשבתי לעצמי: איזה נשמות תאומות, טלפתיה כזו בין שני אנשים נדיר למצוא. הוא פשוט היה מאוד עסוק, עייף, חולה, הכלב שלו מת, האייפון בתיקון, נמק באצבע, ציסטה במיתרי הקול. נו, באמת. היה לו מספיק זמן ושום מגבלה רפואית לדפדף בחורות באתרי הכרויות. פלא שלא נשאר לו זמן בשבילי?
אז בואו נדבר על זה לרגע, על העולם הווירטואלי העצום הזה שכולנו מכורים אליו. על ההתמכרות לשפע האינסופי שקיים באתרי ההיכרויות. אין סוף לאפשרויות. כולן יפות ומוצלחות ואם לא ילך עם אחת, אל דאגה, תוך רגע נמצא אחרת. סחרור חושים. יצאתי עם מירי והיה ממש כיף, קליק מיידי. אבל רגע, מה עם שירי? נו זאת שאוהבת לראות כדורגל ולישון כפיות. אבל יש את לירי. היא בקטע של BDSM והולכת בלי חזייה. ומה עם אורלי, לירון, שרון וענת?
אנחנו עסוקים בקפיצה מאחד לאחר, חיים מריגוש אחד לבא אחריו, לא בוכים או מתעצבים כשלא הולך לנו עם מישהו/מישהי שרצינו כי תמיד יש תחליף ורוצים הכל במיידי, אתמול אם אפשר.
שקועים כל כך בעולם הווירטואלי עד ששכחנו איך זה לדבר פנים מול פנים, במילים, ולא להסתתר מאחורי המקלדת.
אימא שלי תמיד אומרת לי שהיא כל כך שמחה שהיא לא חלק מהדור הזה ושהיא בחיים לא הייתה מסתגלת. אני חושבת שאנחנו פשוט דור מזויין.
// סיון שורצברד
הפוסט משחקים במחבואים הופיע ראשון במה וזה