17 שנים עברו.
פרק זמן שאני לא יכולה לתאר אפילו. עברתי יותר בלעדייך מאשר אתך. כבר הגיע הרגע הזה שאני ממש צריכה לחשב כמה זמן עבר. לזכור את שנת הפטירה ולחשב עד השנה הנוכחית. כל שנה לקראת חנוכה, כשהסופגניות בחנויות, אני מרגישה את האבן הזאת שמתיישבת לי על החזה, שמזכירה את מה שבמשך השנה אני מנסה להדחיק. פותחת יומן ובודקת את התאריך העברי, מסמנת ביומן לפי התאריך הלועזי, מכינה את עצמי נפשית לבוקר שאחרי העלייה לקבר.
מעט זמן אחרי שזה קרה, באחד מהחיטוטים שלי בכל מה שהשארת אחרייך, מצאתי קלטת אודיו ישנה, מה שמכנים קסטה, ועליה כתוב בכתב היד הכל כך מסודר שלך: "אימא מספרת לתפארת". על הקופסה כתובה השנה – 1992. כל אות במקום, במרווח מדויק מהקודמת.
בתקופה ההיא עוד היה לי טייפ דאבל קאסט. היה קל ופשוט להכניס את הקלטת ולהיזכר איך היינו יושבות ביחד בחדר, על מיטת היחיד, כשאבא, רועי ואביאל רואים כדורגל בסלון, ומקליטות את עצמנו מספרות סיפורים ושרות שירים. ביחד, אימא ובת. אני זוכרת את הצבע של שמיכת הפוך ואת הווקמן הישן שהיה היחיד שהכרתי עם פונקציית הקלטה, שהייתי שומעת בו מוזיקה גם כשהייתי מתקלחת והבטריות היו נגמרות פתאום והסאונד היה מאט ונמרח עד שנדם.
עד לפני כמה חודשים לא הקשבתי לקלטת תקופה ארוכה מאוד. כבר לא היה לי איך. הווקמן שבק מזמן וכך גם כל אמצעי הקשבה אחר. עברתי דירות, החלפתי ערים וריהוט והקלטת עדיין איתי, אבל אין לי איך להקשיב לה. יום אחד, בפרץ געגוע, הזמנתי ווקמן. אמנם משוכלל כזה שמתחבר למחשב ומאפשר העברה של ההקלטה לקבצי mp3, אבל עדיין ווקמן. ללא פונקציית הקלטה, אבל ווקמן.
הקשבתי להכל. כל 90 הדקות, כל אחד מהצדדים.
ושרת שירים עם הקול הצלול הזה שלך, וסיפרת סיפורים כשאת מדגישה הגייה נכונה, והצטרפתי בשיר על טין טן, והשיר עם הגמד שנרדם בקונכייה ואפילו המצאנו סיפור ביחד, עלייך ועליי. על אימא ובת. באחד הקטעים את מבקשת שאספר על עצמי ואגיד בת כמה אני. אני אומרת בקול מבוייש שאני בת 6, משל הקלטת לא לאוזניי בלבד.
שנתיים שלמות הקלטת איתי שירים וסיפורים. פעם בכמה ערבים היינו נכנסות לחדר, סוגרות את הדלת, שרות, מספרות וצוחקות. אף פעם לא חשבתי על זה עד הפעם האחרונה שהקשבתי לקלטת. אבל את ידעת.
את ידעת שאצטרך מזכרת, אצטרך תזכורת, אצטרך לשמוע אותך צוחקת ואומרת לי לילה טוב. את ידעת שלא תהיי פה כדי לעשות את כל אלה. ידעת שלא תהיי פה כדי שאספר לך כל מה שקורה, שלא תהיי כאן כדי ללטף לי את הראש ולהגיד שהכול יהיה בסדר, שלא תהיי פה להחזיק לי את היד ברגעים הקשים ולטפוח על השכם ברגעים הגאים.
את פשוט ידעת. ועשית את הדבר הנכון והקשה, והשארת לי את הדבר הטוב ביותר, החזק ביותר שהיית יכולה להשאיר. הקול שלך, ששמעתי מהרגע שהייתי ברחם שלך ועד הרגע שהלכת. הצליל הזה שכל ילד מזהה מהרגע הראשון, מתנחם ממנו ושואב ממנו כוחות. הקול של אימא שלו.
ואני מעריכה אותך על האומץ, הכנות הנוראית בינך לבין עצמך ועל שלא התחמקת ממנה. מעריכה וכל כך מתגעגעת. מעריכה וכל כך אוהבת. מעריכה ומבטיחה לא לשכוח לעולם איך היינו יושבות ביחד בחדר, על מיטת היחיד, כשאבא, רועי ואביאל רואים כדורגל בסלון, ומקליטות את עצמנו מספרות סיפורים ושרות שירים. ביחד, אימא ובת.
// תפארת כהן