כילדה אני זוכרת את עצמי שמנה, לא ממש יפה ועם שיער קצר ומקורזל הודות לאמא שלי שסיפרה אותי תמיד קצר. רוב הזמן חשבו שאני בן, אלא אם כן לבשתי חצאית או שמלה. בגן ובבית הספר היסודי הילדים היו צוחקים עלי וקוראים לי בשמות גנאי, ואני בתגובה, הייתי מרביצה לכולם כדי להראות להם מה זה. הייתי ילדה מופרעת ואף אחד לא ממש רצה להיות בחברתי. האמת שכנראה גם אני לא אהבתי את עצמי במיוחד וההורים שלי היו די מתוסכלים מכל המצב.
גדלתי בבית שתמיד היה בו אוכל. אמא שלי היא בשלנית מעולה ואולי בגלל זה אני כל-כך אוהבת לאכול. הבית שלנו היה תמיד מלא בריחות של אוכל טעים ואני הייתי אוהבת לטעום מהכל. אבא שלי היה שכיר וגם ניהל את עסק של קייטרינג - העסק המשפחתי שההורים שלי הקימו וניהלו במשך 10 שנים. אמא שלי הכינה את כל האוכל לכל האירועים בבית והמקרר תמיד היה מלא בכל טוב. אני חושבת שבאיזשהו מקום אמא שלי ריחמה עלי קצת ולכן גם לא הגבילה אותי במיוחד באוכל רק אמרה שאני צריכה לשמור. בכל יום הייתי חוזרת הביתה מבית הספר לארוחת צהרים בריאה ומזינה אבל עדיין הייתי מבקשת תוספת והיא היתה נותנת לי.
עם אבא שלי זה היה סיפור אחרי לגמרי. הוא היה מאוד נוקשה איתי בעניין האוכל וגם לאמא שלי היה מאוד קשה עם היחס שלו כלפי. הוא היה צועק עלי כל פעם כשהייתי נכנסת למטבח "עוד פעם באת לאכול?", "עכשיו אכלת, מה את שוב רעבה?", "תראי איך את נראית כבר!" "מספיק לטחון כל היום." הוא היה גם צועק על אמא שלי "שרה, תראי את הבת שלך, היא שוב פעם פותחת את המקרר, כמה היא אוכלת!" אבא שלי הוא לא אדם רע, הוא מאוד אוהב אותי ועושה בשבילי המון, אבל בתור ילדה נפגעתי מאוד ממנו ובכל פעם שהיה צועק ומעיר לי זה גרם לי לאכול עוד יותר. היום אני יודעת שהדברים שהוא היה אומר הגיעו ממקום של דאגה ושהוא רק רצה בטובתי. לצערי הוא לא הכיר דרך אחרת להסביר לי.
כשהתחלתי ללמוד בכיתה ו' אמא שלי נשברה והחליטה לעשות משהו כדי לעזור לי. היא רשמה אותי לקבוצת נוער של שומרי משקל וכמובן שבאה איתי לפגישות, לתמוך ולחזק. התוכנית והמפגשים עזרו לי מאוד והצלחתי להוריד 12 קילו לפני סוף השנה. הייתי פתאום ילדה אחרת, שמחה ומאושרת ואפילו הזמינו אותי לבית מעריב להתראיין לכתבה משותפת לעיתון מעריב לנוער. הכתבה הייתה על בני נוער שירדו במשקל בעזרת קבוצת התמיכה של שומרי משקל. כתבו שאני ילדה יפה, דקיקה ועדינה שקשה להאמין שהייתי פעם שמנה, וכמובן שהיו גם תמונות של לפני ואחרי. כשסיפרתי לילדים בבית הספר על הכתבה אף אחד לא האמין לי, אבל ביום שיצאה הכתבה והבאתי את העיתון לבית הספר כול הילדים התלהבו ופתאום מצאתי את עצמי מוקפת בחברים.
היום, כשהבן הגדול שלי בן 10 וחולק איתי את האהבה לאוכל, אנחנו הולכים לדיאטנית פעם בחודש כדי ללמוד ביחד הרגלי אכילה נכונים, וגם אחיו הקטן מצטרף. כאם לשני בנים, אני מבינה כמה זה מתסכל לראות ילד שאינו מקובל מבחינה חברתית בגלל המשקל שלו, ואני מודה לאלוהים שהילדים שלי מקובלים ואהודים בבית הספר. כנראה שבכל זאת למדתי משהו מהצעקות של אבא, ולעולם לא אחזור על הטעות שלו עם ילדיי.
//קרו מקייב