הרגע חזרתי משבוע מילואים.
אני מזהיר מראש שאתם הולכים לחוות כאן התבכיינות על כאבי גב, כוויות קור, כתפיים תפוסות ולכלוך רציני מאחורי האוזניים. בנוסף, אתם הולכים לחוות כאן הסקת מסקנות משמעותית שאולי תזכיר לכם למה התחלתם את החרא הזה שנקרא ״צבא״ מלכתחילה – בתקווה שהתחלתם אותו בכלל.
חזרתי משבוע מילואים.
חשבתי חופש, טיול האמרים עם הצוות ועל האש כל ערב. חשבתי על ישיבות בשעות הקטנות של הלילה ואולי, מדי פעם, איזה טיול לאור ירח עם ווסט בלי מחסניות.
טעיתי.
הגעתי ביום ראשון לאיזה מחנה שכוח-אל בצפון השכוח-תיירים של מדינת ישראל. קלטתי מרחוק את חבורת המופרעים שעברו איתי שלוש שנים אחד בתחת של השני. כולם עמדו במילה שלהם – כולם עם שפמים. כנראה שלא משנה כמה שנים עוברות, כשכולם נפגשים ביחד זה כאילו לא עבר יום וממשיכים לעשות שטויות מכל מה שאפשר. חיילת ממורמרת החתימה אותי על כל העולם בערך, ונזרקתי לטיולית מתנדנדת שאין בה מספיק מקום בשביל כוכבי הסרט באג-לייפ אז בטח שלא בשביל צוות שלם (מי מכם שלא סגור מה זאת טיולית – אתם בבעיה חמורה).
מיד עם תחילת הנסיעה נרדמתי, כיאה לאדם שלובש מדי ב'. כשהגענו ראיתי שאני בשומקום אחר, יותר מרוחק מהשומקום הראשון ממנו יצאנו. פה חשדתי. פה ההיגיון שלי התחיל לתפוס פיקוד להגיד את מה שהוא היה צריך להגיד לפני חודש, כשקיבלתי את הצו: "מה נראה לך שאתה עושה פה? מה אתה בן 18 שחשוב לך מה יחשבו, סיירת או ניירת? נגמר הסיפור חביבי! אכלת חרא שלוש שנים ביחידה מובחרת כי רצית לצאת גבר, השתחררת וראית שכל המדינה זורקת עליך זין אחד גדול ועדיין אמרת לקצינת קישור ״בטח שאני בא, שאני אפספס מילואים?״…
ההיגיון לקח נשימה ארוכה ונאנח: "אידיוט. עכשיו שבוע שלם אתה הולך לסבול. לאכול טונה, לשבת בגשם עם משקפת ולחפש אויב בכאילו. אבל נחש מה? לפחות את הולך לקבל על זה 230 שקל ליום! ואולי אפילו תקבל החזר נסיעות אם לא שכחו להוסיף לך את מה שמגיע! פחחחח חתיכת פראייר".
טוב, ההיגיון צדק. שכחו להחזיר לי החזרי נסיעות. הטעות היחידה שלו היא שישבתי בגשם עם אמצעי לראיית לילה במקום משקפת, כך שקיבלתי כווית קור בנוסף להכול. אני שונא שהוא תמיד צודק.
אבל הוא שכח פרט אחד קטן- הייתי עם חברים ישנים שלא מתיישנים לעולם. חבורה של חוליגנים, שלא משעמם איתם לרגע. אנשים שלא שוכחים מה עברנו, למרות שמתראים עכשיו רק פעם בשנה באיזה חתונה. חברים שהנאמנות שלהם אינה מוטלת בספק, כי הנאמנות שלמדנו אחד כלפי השני הייתה מחייבת, בתקופה הכי קשה בחיים שלנו.
בסוף, רגע לפני שעולם לאוטובוסים הביתה, אחרי שבוע של עייפות, רעב, קור, ים קילומטרז' וסירחון ששובר שיאים עולמיים, ישבנו כולנו ביחד. הדלקנו קטנה, הסתכלנו על קלעת נמרוד ושתקנו (אותו סיפור עם הטיולית – אם אין לכם מושג איפה זה קלעת נמרוד אז המצב שלכם בקאנטים). זה רגע שלכל אחד יש את המחשבות שלו אבל כולם מרגישים את כולם. שלי היו שמזל למדתי להיות חכם ולא צודק. כי למרות ההפסד שלי במלחמה על הצדק מול ההיגיון, אני כבר כאן, נכנסתי מתחת לאלונקה שהייתי בן 18 ולמרות שעכשיו היא כבר הרבה יותר כבדה, עם מיסים, קושי לסגור חודש ולהחזיק דירה, מי שסוחב אותה לא השתנה אפילו קצת, ואני לא הולך להשאיר אותו להחזיק אותה לבד אפילו לרגע.
// עומר רונן
הפוסט היגיון של פראיירים הופיע ראשון במה וזה