אין לי מושג.
אם בשנה א' של התואר שואלים אותך מה אתה לומד, ובשנה ב' אילו קורסים אתה אוהב, אז בשנה ג' זה "ומה אחר כך?"
ופשוט אין לי מושג.
אני לא רגילה לזה. תמיד הייתה לי תוכנית כתובה ומפורטת. לתוכנית שלי הייתה תוכנית ב' ולתוכנית ב' הייתה תוכנית ג', just in case.
בכללי, אני ממש טובה בלתכנן קדימה. אם מסתכלים ביומן שלי-כל השנה שלי כבר מתוכננת ברמת הדקות. אני יודעת בול מה קורה ומתי. ואני אומרת לעצמי שהחלום שלי זה לזרוק את היומן לעזאזל ולבטל עבודה ולהזמין דיל של הדקה התשעים לאלוהים-יודע-איפה, אבל בתכל'ס מה זה לא. אני לא טובה בזה.
אז מה מכאן? תואר שני? למה? מה אני רוצה ללמוד בכלל? ואיפה אני רוצה לגור? לטוס? לאן? לכמה זמן? עבודה חדשה? איפה? מה אני רוצה לעשות?
בגיל ארבע לא הבנתי את השאלה "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה". מה זאת אומרת, ברור שבלרינה. זאת השאלה הכי קלה בעולם. עד שהבנתי כמה מאמץ והתמדה זה דורש וכמה אני עצלנית ובעלת חן של היפופוטם בבגד גוף.
בגיל שבע הייתי אמנית ובגיל שמונה סופרת, תמיד רציתי משהו. זה תמיד היה נורא ברור באותו רגע. ואז המציאות התחילה להתערב ועניין המשכורות התחיל לעניין והתחלתי להבין למה אמא רוצה שאני אתחתן עם גבר עשיר.
בגיל שבע עשרה נכנסתי להלם כשבפעם הראשונה משהו לא הלך לפי התוכנית שלי והייתי צריכה לשנות כיוון. לא תכננתי להתחיל ללמוד כל כך מוקדם, לא חשבתי שזה יקרה דווקא כאן, אבל מבלי ששמתי לב מצאתי את עצמי בשורה ראשונה במבוא לתעמולה והשאר היסטוריה (וסטטיסטיקה, ופילוסופיה).
אז אולי אני בכלל רוצה ללכת קצת לאיבוד. שמעתי שלא מתים מזה בדרך כלל. אולי מותר לי לא לדעת לאן עכשיו. אולי זה בסדר לשחרר את המושכות לכמה רגעים. להסתגל לאי וודאות הזאת. לעצום את העיניים, לקחת עוד שלוק בנתיים, להרגיע את החרדה ולהגיד בלב שלם-קצת אבודה, אבל הכל בשליטה.
// אריאלה מסרסקי
הפוסט ללכת לאיבוד הופיע ראשון במה וזה