מאז שהייתי קטנה לא הסתדרתי עם השיער שלי. מתולתל, מקורזל, נפוח. אני זוכרת שכשהיה חשש לכינים הטיפול היה סיוט. כשאמא שלי רצתה לעשות לבתה היחידה (אחרי שני בנים) צמה-סינית-שמתחילה-מלמעלה-צמודה-לאורך-כל-הראש סבלתי החל מהנגיעה הראשונה.
אז בכיתה ו' קיצצתי את מחלפותיי לראשונה.
ההחלטה היתה לא קלה, רובם הרימו גבה אבל אני אהבתי את הרעיון ואבא גם דחף (ולא כי היה לו קשה עם השיער שלי). כמו כל ילדה בכיתה ו' גם התוצאה היתה מזעזעת, אבל זאת היתה התחלה.
השיער צמח, למדתי להשתלט עליו (כלומר לכלוא אותו בתוך גומיה), שיחקתי עם צבעים ותספורות שונות (תמיד היה תחביב) עד שבכיתה י"ב נכנס לי הג'וק ופעם נוספת אמרתי לו שלום.
ושוב צמיחה, תקופה לא קלה בה נראיתי כמו העצים בדרך לאילת וללכת לישון עם שיער רטוב היה הימור לכל יום המחרת.
המחשבות זחלו לי בחזרה לתוך הראש כשהייתי בקשר הרציני הראשון שלי, סביבות גיל 23.
העליתי את התהייה בפניו, והוא – איך נגיד בעדינות – לא התלהב. בחרתי לכבד והשארתי את השיער. אחר כך נפרדנו והרגשתי שזה הזמן. התלבטתי רבות, לא אשקר. חברה טובה העלתה בפניי את הטענה שעכשיו אני רווקה וגברים לא אוהבים בנות עם שיער קצר, אבל בקיץ הישראלי ועם שיער כמו שלי – לא באמת היתה פה שאלה.
רצתי לקצץ ומאז (שלוש שנים וקצת) אני ככה, ואני מאושרת. החלפתי צבעים וסגנונות אבל הקו הכללי נשאר – קצר!
אבל בישראל כמו בישראל, התגובות לא אחרו לבוא.
החל מ"וואו! איזה אומץ!" דרך "וואלה תספורת מגניבה לאללה" ואפילו עד "את לא יציבה. אני לא מבין למה שבחורה תלך לעשות דבר כזה. זה בטוח מעיד על משהו" (סיפור אמיתי, אגב. וזה עוד הגיע מבחור שאחר כך ניסה לנשק אותי ולקחת את המספר שלי. Go figure). אפילו היה בחור באיזה בר, שתפס אותו ואמר "אה, סבבה. יש מה למשוך" וגם כמה ששאלו אם אפשר לגעת.
לכל אחד יש מה להגיד.
כבר קראו לי פינק, קראו לי מיילי ואפילו ג'סטין (ביבר, כמובן).
חבר טוב שאל לפני שנתיים למה אני לא מאריכה. הוא דאג לי, רצה שילך לי יותר טוב עם גברים כי ממש מגיע לי והוא חושב שזה מרחיק ומוריד סיכויים. בהחלט יכול להיות, אבל זו פשוט לא אני.
יצאתי לא מזמן עם מישהו. הוא אמר שהוא סיפר עליי לחברה טובה והראה לה תמונה שלי. השאלה הראשונה שלה היתה: "לא מפריע לך שהשיער שלה קצר?" והוא אמר שלא. זה אפילו מגניב. זאת כבר כן אני…
בהחלט היו (ואני בטוחה שעוד יהיו) כאלה שירצו שאאריך. כאלה שלא יאהבו ויהיו איתי "למרות" השיער הקצר, וכאלה שזה מדליק אותם כי זה אדג'י ומיוחד והם מאבדים עניין מאוד מהר כי בעצם אני לא הסגנון שלהם בכלל. עכשיו אם נשים את כל זה בצד ואני אהיה לגמרי כנה, אני פשוט ממש אוהבת את זה. כשאני רואה מישהי עם שיער קצר ברחוב זה ישר תופס לי את העין. מה גם שלי אישית זה פשוט הכי מחמיא. שיער ארוך לא יפה לי, גם לא כשהוא חלק ולא כשהוא אסוף. מעבר לזה, השיער שלי לוקח את האישיות שלי ומראה אותה כלפי חוץ. אני אוהבת אותו, את איך שאני נראית איתו ואת איך שהוא גורם לי להרגיש.
מי שיבקש ממני להאריך – יבקש ממני להיות מישהי שאני לא. And nobody wants that…
// תפארת כהן
הפוסט ראש דשא – הגרסה שלי הופיע ראשון במה וזה