"אני רוצה לטוס לאיזו ארץ באירופה, חשבתי על ספרד, ברצלונה".
"מה מונע בעדך לטוס?"
"האמת שמבחינה כספית זה לא אמור להיות יקר".
"אז?"
"לא מצאתי עם מי לטוס".
"אז תטוסי לבד, מה הבעיה?"
"אני מפחדת".
"ממה את מפחדת?"
"ארץ זרה, אני לא יודעת את השפה".
"תמיד כשטסתי, טסתי לבד".
"כן, אבל אתה בחור".
"מה הקשר?"
"בחורה זה שונה".
"פחדנית".
אז כן, אם לא לטוס לבד הופך אותי לפחדנית, אז אני פחדנית, אבל הרצון לטוס לשאוף אוויר היה כה רב שהתחלתי לחפש דילים וחבילות נופש לברצלונה.
צילום: (visualphotos.com)
בהתחלה חששתי שזה יהיה טיול סטייל טיולי הזקנים שסבא שלי יוצא אליהם אבל לבסוף אכן מצאתי טיול מאורגן, חמישה ימים בברצלונה, בדקתי שממוצע הגילאים יהיה יותר קרוב לגילי מאשר לגיל של סבא שלי, נרשמתי והתחלתי לארוז.
שבועיים אחר כך מצאתי את עצמי בשדה התעופה עם עוד שמונה אנשים זרים, עם מזוודה אדומה חצי ריקה ותכנון על איך אני אכבוש את ברצלונה ואעשה מלא קניות.
אז אחרי התארגנות מהירה במלון יצאנו להתחיל לכבוש את ברצלונה.
התחלנו את הטיול בשתיית סנגרייה וסיור ברמבלה, הרחוב הראשי התיירותי של ברצלונה.
אחד הדברים שמייחד את הרחוב הוא, פסלים אנושיים מדליקים, הרחוב מוביל לים הקפוא ועטור השחפים.
במשך חמישה ימים, הסתובבתי עם אנשים נהדרים, שבהתחלה היו זרים, ברחובות, במוזיאונים, טיילתי בין מבנים של גאודי והסתכלתי על הנוף שנשקף מהם.
צילום: (visualphotos.com)
הלכנו למוזיאונים השונים, ביניהם מוזיאון השעווה שבו הצטלמנו עם שועי עולם.
הלכנו לגנים של גאודי, צפינו בפסלים שלו וראינו הופעות מדהימות.
ראינו את המזרקה שמחליפה אורות ומנגנת שכה מפורסמת בברצלונה.
הסתובבתי עם בני שלושים- ארבעים, הייתי הילדה הקטנה ובכל זאת נהניתי.
הרגשתי חופשייה.
לא הרגשתי לחוצה, לא הסתכלתי כל הזמן במראה על איך אני נראית והאם מישהו מסתכל עליי והחיוך לא ירד לי מהפרצוף.
המדריך שליווה את הקבוצה היה מוכשר, סיפר באופן מעניין ולא חפר יותר מדי. הוא הפגין ידע רחב וגילה לנו סיפורים ופינות שספק אם הייתי מגיעה אליהן בטיול לא מאורגן.
צילום: (visualphotos.com)
ביום האחרון של הטיול היינו אמורים ללכת לקאמפ נואו שהוא מגרש כדורגל של קבוצת הבית של ברצלונה, ליאת שהייתה השותפה שלי בחדר, ואני החלטנו שאנחנו מוותרות ויוצאות לטייל לבד. ליאת, אני והביג סיטי.
אנחנו יוצאות לרחוב, עולות על רכבת לכיוון הרמבלה, הסתובבנו, עשינו קניות וכמובן ש…הלכנו לאיבוד.
נתקלנו באיזו זקנה חצי חרשת, שלא הבינה מילה ממה שניסינו להסביר לה.
בייאוש פנינו לאדם צעיר, גייסתי את מעט הספרדית שידעתי, תודות לטלנובלות, הוא הסתכל עליי בבלבול.
בשלב כלשהו הוא הבין שאנחנו יודעות אנגלית ופנה אלינו באנגלית. נרגש שיש לו על מי להתאמן באנגלית שלו. סוף סוף הצלחנו להבין אחד את השני.
בדיעבד אמרו לנו שבברצלונה לא מדברים ספרדית, מדברים קטלונית.
מצאנו את הדרך בחזרה למלון, צוחקות שתהייה לנו איזו הרפתקה לספר עליה שנחזור לארץ.
נפגשנו עם שאר הקבוצה שכבר התחילו לדאוג לנו ונסענו לשדה התעופה.
בסוף בין החלפות פייסבוקים והבטחה לשמור על קשר נפל לי האסימון,
שברגע שאתה יוצא עם אנשים לא מוכרים יש לך יותר סיכוי להכיר, להיפתח, לאהוב ולהנות באמת…
לשנה הבאה ברומא הבנויה.
//יסמין רמון