היום לראשונה מזה זמן רב, עשיתי מדיטציה אמיתית.
אני כל יום עושה מדיטציה, לפעמים אפילו יותר מפעם ביום, אבל עם כל העומס של התקופה האחרונה,
היה קשה להתנתק ולא ממש הרגשתי שאני במדיטציה במשך זמן רב מהמדיטציה.
היום בקבוצה צללתי לעומק, ממש נכנסתי פנימה.
לא יודעת באיזה הקשר, איך שסיימנו פתאום הרגשתי מין כאב כזה של לחץ בחזה.
לא כמו לחץ בחזה של התקף לב כמו שמתארים בסרטים, מן לחץ במרכז כזה ממש מעל קנה הנשימה,
אולי זאת גם מין התנקזות של כל הלחץ שאני מרגישה, מה שמאוד הגיוני.
ואוו. כמה תחושות עולות וצפות בי בימים האחרונים וגם עכשיו.
יש דמות בחיי שעיצבה אותי מאוד.
לטוב ולרע.
אין ספק שבגללה ולמרותה נהייתי מי ומה שאני, לטוב ולרע.
היא עשתה לי, ועד היום עושה לי הרבה דברים.
פשוט עכשיו אני בנקודת התבוננות אחרת על כל הנושא הזה.
אם פעם הייתי נקלעת למצבים של אין ברירה מול הדמות הזאת, או שהיא הייתה מצליחה לכופף אותי למרותה, כי הייתי חייבת ובאמת לא הייתה לי ברירה, היום המצב הוא ממש שונה והיא כנראה לא ממש מבינה שאני יכולה לחתוך את החבל בכל עת שרק בא לי ולא לשמוע ממנה ועליה יותר בחיים.
מדהים איך בסוף אנחנו נהיים ממש דומים למי שכל חיינו שאפנו לא להיות. וזה ממש לא נאמר בהקשר שלי, חס ושלום ולגמרי כן שלה.
מאיפה לפתוח ואיך בכלל להסתכל על זה ואיך בכלל לגשת לזה והאם יש סיבה להתעמת? כנראה שלא, כי בצד השני רוב הסיכויים שלא תהיה הבנה.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה לפעמים הייתי משווה את היחסים שלי איתה או לפחות לא יודעת אם משווה מעמידה זה מול זה את היחסים שלי עם הדמות הזאת מול היחסים שלי עם סבתא שלי.
סבתא שלי הייתה ניצולת אושוויץ ולפי הסיפורים היא סחבה את אחותה על הגב שם איזה שנתיים תוך כדי עבודה בכפייה, על מנת שלא יהרגו את אחותה שהייתה חלשה.
כשעלו לארץ באיזשהו שלב, התכסחו על איזה משהו מטומטם ומאז לא דיברו זו עם זו כמה שנים טובות עד שאחותה נפטרה.
סבתא שלי הייתה דמות חזקה וקשה, מאוד אהבתי אותה והייתי מאוד קשורה אליה בקשרים יותר חזקים ממה שנראה לעין ופיזי, וזאת על אף שהיו לי הרבה חיכוכים איתה בתור ילדה, והייתה תקופה של שנים שהחרמתי אותה. אחרי שהיא נתנה לי מכות וגררה אותי החוצה מהאוזן ונעלה אותי מחוץ לבית, בחדר מדרגות, איזה יום כשרבתי עם אחותי.
ועדיין. הבנתי. הבנתי למה היא קשה, הבנתי למה היא מתנהגת כמו שהיא התנהגה, גיליתי הרבה חמלה כלפיה, והיא מצידה גם הלכה והתרככה עם השנים ויש שיגידו שהייתי הנכדה האהובה עליה.
אני עדיין מתקשרת איתה בראשי עד היום.
לעומת זאת, עם הדמות ההיא, הגעתי מתישהו למין הבנה, גם הפסקתי להאשים אותה, שיניתי גישה כלפיה, הרחקתי את עצמי ממנה, וכן זה עבד.
למדתי לגלות וליהנות מהצדדים היותר טובים שבה, לוותר ולשכוח מכל ההאשמות.
עד עכשיו.
עד המסע שאליו אני יוצאת לגלות את עצמי.
וכנראה שבאורח מפליא ביותר שהרי הכול קשור בהכל, פתאום דברים צפים, פתאום אני מוצאת את עצמי כועסת עליה ומאשימה, והיא בוייבים אולי קולטת אותי וכתוצאה מכך היא עוד יותר קיצונית ועוד יותר הולכת למקומות שכבר חשבתי שהשארנו מאחור ושעושים לי רק להרגיש איזה יופי שאני נוסעת, איזה יופי שלא יהיה לי שום קשר אליך עכשיו לפחות לחמישה שבועות.
פתאום בנוסף לתוכנית הניתוק וההתמקדות בעצמי, זה גם נהיה איזה כיף זה להתנתק מהדמות הזאת.
ואני עוד אשוב.
ואני עוד אאלץ להתמודד איתה, אבל למרות שסביר מאוד שהיא כבר לא תשתנה,
אני אחזור שונה.
//לינור מידן