אני בטוח שכל אחד נשאל בילדות שלו את השאלה "מה תרצה להיות כשתהיה גדול". לכל אחד היה חלום אחר, אחד רצה להיות טייס, השני רצה להיות "מפורסם" (מקצוע "לגיטימי" לכל דבר) ואני תמיד רציתי להיות שחקן. תמיד הייתי מביך את ההורים שלי, עולה על כל קופסת קרטון אפשרית, מדמיין שהייתה במה ועושה הופעות. לפעמים בבית ולפעמים גם סתם ככה באמצע הרחוב.
בכיתה ד', במקביל לכל החוגים שהיו לי (קרב מגע, שחייה ואוריגמי) ההורים החליטו לנסות להפוך את ההופעות המבישות שהייתי עושה בכל חור אפשרי ושהיו גורמות להם לצעוק: "של מי הילד הזה??? שמישהו ייקח אותו מכאן!!!" למשהו שיגרום להם להרים את הראש בגאווה ורשמו אותי לחוג תאטרון.
אני זוכר את הציפייה להגיע לחוג משבוע לשבוע, אני זוכר כמה שהייתי נהנה לשחק דמויות, אנשים אחרים שהם לא אני. ההבדל בין פז של היומיום לבין פז על הבמה היה תהומי. אני זוכר כמה הייתי נבוך לדבר ולפתוח את הפה בנוכחות של יותר מחמישה אנשים בחדר ואני זוכר כמה הרגשתי בנוח לדקלם מונולוגים שלמים על הבמה, גם בנוכחותם של מאות אנשים.
עם השנים חשבתי לעצמי שזהו, מצאתי את המקום הטבעי שלי, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים, להיות שחקן, להיות על הבמה ולהתפרנס מזה.
בתור נער כבר מצאתי לעצמי לא מעט עבודות בתחום והתפרנסתי בצורה יפה מאד ממשחק. שחקתי בסדרות בטלוויזיה, בסרטים ובתאטרון מסחרי שהעלה הצגות ילדים בכל הארץ.
כמעט כל היום אחרי ביה"ס הייתי מוצא את עצמי על הבמה, כל יום בהיכל תרבות אחר ברחבי הארץ. שיחקתי אינספור דמויות וכל כך שמחתי מהמקום שאני נמצא בו.
שיחקתי בתאטרון למעלה מעשר שנים ועם הזמן ההתלהבות הלכה וירדה. הייתי עולה לבמה ומסתכל שמאלה וימינה על השחקנים מסביבי, אנשים סופר מוכשרים שנושמים וחיים תיאטרון והגעתי למסקנה שאני בינוני, אני לא מסוגל להגיע לאותם ביצועים שהאנשים מסביבי מגיעים אליהם.
לא חסרים שחקנים בינוניים בתאטרון. בכלל, בכל מקצוע לא חסרים אנשים שלא ממש טובים במה שהם עושים אבל אני החלטתי שבמה שאני עושה אני לא צריך להיות "בסדר" אני רוצה להיות מצויין והחלטתי להרים ידיים, להפסיק לשחק בתאטרון, להפסיק ללכת לאודישנים ולמצוא משהו אחר שאצטיין בו.
האנשים מסביבי לא הבינו כל כך על מה אני מדבר, שאלו מה אני "מקשקש" ולמה החלטתי לנטוש את האהבה שהייתה לי במשך כל כך הרבה שנים.
אני מאמין שבכל אחד מהאנשים ביקום הזה טמון כישרון מופלא כלשהו, חלק טובים עם הידיים, חלק מצוינים עם מספרים, חלק כותבים בצורה מופלאה וחלק נולדו עם כישרון מוזיקלי נדיר. לפעמים תהליך גילוי הכישרון הוא ארוך ומייגע ולפעמים אנשים נדרשים לעבור לא מעט אכזבות ומפלות בשביל לגלות את הכישרון הזה.
קשה לי עם אנשים שבחרו לוותר על הגילוי, קשה לי עם אנשים שבחרו להיות בינוניים בחיים שלהם, קשה לי עם אנשים שקמים כל בוקר לעבודה שהם לא אוהבים ולא ממש תורמים בה כי "נוח" להם. אתם תבואו ותגידו לי שלא לכל אחד יש את הפריווילגיה לעשות את החיפוש העצמי הזה ואני מסכים אתכם- יש אנשים שהמצב הכלכלי לא מאפשר להם, יש אנשים שצריכים לפרנס משפחה ולא יכולים לחשוב "במה אני טוב" והם צודקים. אבל, אם יש לכם את האפשרות, לכו על זה.
תאמינו לי שהייתי רוצה להיות היום בנקודה שבה אני ממשיך לשחק וחוזר כל יום בסיפוק הביתה מהעבודה. מצד שני, תאמינו לי שאני מרגיש היום יותר בנוח ויותר שלם שידעתי גם להרים ידיים ויצאתי להמשיך לחפש את אותו "משהו" שאני טוב בו.
: // פז רובינזון
הפוסט לא בא לי להיות בינוני הופיע ראשון במה וזה