כולנו חשבנו על זה, בשלב כזה או אחר של חיינו, פשוט לקום ולברוח מכאן.
שביום אחד, במקום אחר, רחוק מכאן, נוכל להתמקם, למצוא עבודה, לשכור איזו דירה חמודה ולחיות "בשקט". כמובן, שאימא עדיין תשב לנו על הראש ואבא לא יפסיק לדאוג, ובהתחלה הם יעזרו לנו קצת עם שכר הדירה, ובינתיים נמצא כמה חברים חדשים, אולי ישראליים שגם ברחו, נשתדל לשכור דירה עם חדר נוסף שיהיה לחברים מהארץ מקום להתרסק כשהם יבואו. והכל יהיה טוב.
ובינתיים כולם התחילו להוציא דרכונים אירופיים. הסבים והסבתות שלנו, שברחו מאירופה לפני 70 שנה, לא חלמו שכעבור זמן כל כך קצר כולנו נרצה לחזור לשם. האיחוד האירופאי נתן לנו גבולות חופשיים, והדרכון הפולני מטיס אותנו לאמסטרדם, והדרכון הרומני נותן לנו עבודה באנגליה, וברלין נהייתה מעוז ההיפסטרים החדשה אז זה בכלל יהיה מגניב לגור איפה שהכל קורה.
ואז הגיעה המחאה החברתית של 2011, "צדק חברתי", "דיור בר השגה" ואלפי אנשים צועדים."שינוי תודעתי" קראנו לזה אז בשדרה, בין ג'ויינט לג'ויינט על איזה שטיח מרופט ועל ספה חדשה לגמרי שזרקו לרחוב, ניגנו שירים על מיתרי גיטרה חלודים – "כולנו עבדים". ובבוקר קמנו מהאוהל וחזרנו לדירות שלנו ב5,000 ₪ לחודש, לדפוק מקלחת במים שהורתחו בדוד חשמלי ויצאנו לעבודה שלעולם לא תקנה לנו דירה.
והיו מחאות "קוטג'", ו"ברלין", "אימהות עם עגלות", "סרדינים" הטרייה ועוד… וממשלה שקמה ונפלה ועוד קמפיין בחירות ששיחזר בדיוק את אותן סיסמאות ששמענו שנה קודם לכן.
ועדיין שום דבר לא השתנה.
בשיחה שהתקיימה בארוחת שישי אצל זוג חברים טובים, חבר אמר לי: "תשמע אחרי מה שראיתי במגש הכסף, אני חושב ברצינות על רילוקיישן". ושלא יהיו לכם טעויות, מדובר פה בהייטקיסט, שמרוויח יפה מאוד, בעל דירה, נשוי+ילדה וחי ברמת חיים גבוהה פלוס. אבל פתאום תכנית אחת גרמה לו להבין שדופקים אותו. שדופקים את כולנו.
ואני לא מנסה לטעון אחרת. דופקים אותנו. נקודה.
אבל לא רק אנחנו נדפקנו. כל העולם הזה נדפק לגמרי.
ובפועל, רוב מחזיקי הדרכון הכפול עדיין כאן. רובנו לא עוזבים, גם אם אנחנו יכולים. וזה לא בגלל המשפחה או החברים, או האנטישמיות, וזה בטח לא בגלל שאנחנו ציוניים. זה בגלל שאף אחד לא יכול להבטיח לנו שבמקום אחר יהיה טוב יותר. (אגב, מי שעוזב, הם אלה שאין להם מה להפסיד)
וגם אני עדיין חולם יום אחד לחיות במקום שבו לא לוחצים עליי כל שנייה להתחתן, להביא ארבעה ילדים, לחתום על משכנתא, ועל ליסינג תפעולי, וכל זה תחת מצב חירום תמידי, איראן, דאע"ש, סכסוך, כיבוש, כלכלה, אבטלה, חינוך, בריאות, תרבות ועוד אלפי מילים שמתחברות אצלי לתחושה אחת: חרדה.
כן, יום אחד ארצה לחיות במקום בלי חרדה. יש כזה? אם כן, אני רוצה את הדרכון שלו עכשיו.
אחד משירי האהבה האהובים עליי הוא השיר שלמעלה: "יום אחד נחיה בפריס… ובכל לילה אורות העיר ינצנצו רק בשבילנו…" ולכן, לראות את העיר הכי רומנטית בעולם נצבעת באדום, זה שובר את הלב. לא רק כי אני יודע איך זה מרגיש לחיות תחת תודעת טרור, אלא גם כי פשוט עוד מקום בעולם הזה נדפק.
ובין תמונות באדום-כחול-לבן לבין סרטונים צהובים של מחאת מתווה הגז, אני יושב ומנסה לחשוב על מה ולמה אני כותב את הפוסט הזה? אולי כי עכשיו יותר מתמיד חשוב להגיד משהו, לעשות משהו, לשנות משהו. ואולי כי אני פשוט לא יכול ללכת לישון?
ואולי יום אחד לא אצטרך לכתוב עוד ש- "ביום אחד יהיה אחרת…"
// טל פליישר