הוא שלח לי תמונה של מברשת שיניים חדשה בקופסא וכתב "תתחדשי". ואיפה כל הנשים שמבקשות פרחים בזמן שיש דברים קטנים שלא נובלים? להיות חלק משידת השירותים, כל אחד הוא צבע וכולם זוכרים מי זה מי.
הרבה אחריות יש במברשת הזאת. הרי בכל בית יש את המברשת שכבר לא בשימוש, כמו כיסא שמור רק במצב סופני. אף אחד לא ישתמש בה יותר. והרגע שבו נחליט לזרוק את המברשת הזאת הוא הרגע שבו נגיד שהכיסא כבר לא שמור לאדם ספציפי וכולם יכולים לשבת עליו. זה הרגע בו אנחנו מבינים שהאדם הזה לא יחזור.
אני חייבת לשמור עליה. להשתמש בה, לתת לה להרגיש נחוצה, לנקות אותה משאריות צבעוניות של משחת שיניים ואז לחייך למראה, ואליו, במבט של "תראה איזה נקי".
אני אוהבת להסתכל על השיניים שלי לאחר הצחצוח, אני אוהבת לראות איך הרווחים הקטנים נהיים ברורים יותר ואת הרגע שבו נושמים והפה מרגיש כאילו יש בתוכו מאוורר על רמה 5. על שפת הכיור מצד ימין יש שרידי דם מהול במים מוקצפים שרומזים שאני מצחצחת חזק מידי. אני יודעת. אבל אם לא, מבחינתי לא באמת צחצחתי.
אני אוהבת להעביר לשון על השיניים ולהרגיש איך הכל במרקם חלק ואחיד. ועכשיו חוויית הבוקר הזאת תהיה גם איתו. להתבונן בשאריות המים השוכנות על הזקן שלו ומסרבות ליפול. על העיניים שמשנות צבען מאדמדם ללבן של בוקר, ובצהריים הן מסונוורות ובערב הן ירוקות ואיתי הן עצומות.
// עדן אשלי
הפוסט בית קברות למברשות שיניים הופיע ראשון במה וזה