יש לי מחלת ים והאונייה כאילו מתאמצת להפוך לי את הבטן ולגרום לי להקיא. הגלים חזקים והמזנון שעד לפני חמש דקות הגיש משקאות חמים וסנדוויצים לכל מי שהחליט לוותר על הערכים הכספיים שלו ולשלם פי 4 ממה שהוא ישלם בחוץ בדיוק בעוד 20 דקות, התהפך.
האור נדלק בשלט הקטן, "Fasten your seatbelt״ הוא מודיע ונראה כל כך בוהק בחסות החושך של 02:35. משמאלי נרדם אדון מעונב, הראש שלו מיטלטל ימינה ושמאלה כבר דקות ארוכות ואני תוהה אם הוא אולי שבר את המפרקת. השלפוחית מאותת לי לקום אבל אני חושב שאם אקום כרגע יש מצב שאקיא החוצה כליה.
מתוך istockphoto
אני לובש את מכנס הטיולים שלי, שמעבר לטרקים משמש אותי לנסיעות ומעברים מהסיבה הפשוטה שיש לו כיס עם ריצ׳רץ׳ – ככה אני יכול להיות בטוח שהדרכון לא ייפול או ייגנב.
אני אוהב לדבר הרבה, אני אוהב לזיין ת׳שכל, אני אוהב להתעמק בשטויות, אני אוהב לעשן בסיטואציות שגורמות לי להרגיש דמות מסרט, אני אוהב להסתכל לך בעיניים.
אדון בן 72 מוציא לי מתא המטען את התיק, אמרתי לו ״תודה סניור״ בזמן שכל הישראלים קראו לו ״אמיגו״. אני שונא את זה וחשבתי מה היה קורה אם איזה טמבל היה קורא לסבא שלי ״אחי״ בעת מילוי תפקידו. ״מילוי תפקידו״ נשמע כבד, הוא חקלאי. טוב נו, זה היה מעצבן אותי גם אם היו קוראים לו ״אחי״ סתם ככה באמצע הרחוב.
מתוך istockphoto
בא לי להתעצבן בגללך, לעשות פרצוף כועס ולראות איך תגיבי. פה כמעט ואין ״בגללך״, יש שמות שהספקתי לשכוח. לפעמים הן מחליטות להופיע ולשלוח תזכורת חסרת כל סיכוי כי הקילומטרז׳ כבר גדול מדי.
המוצ׳ילה על הגב ואני בביקורת דרכונים, אני מוציא דרכון ישראלי והפקידה פותחת איזה ספר לבדוק אם אני צריך ויזה. אני יודע שלא אז אני רגוע. ״אדוני, תוכל בבקשה לזוז הצידה ?״ היא מפתיעה אותי.
כעבור חמש דקות אני מוצא את עצמי עירום בתוך תא שחור במדינה זרה כשלמולי כיתוב בעברית;
״מזל טוב, סוף סוף הבנת שהניצבים והתפאורה הם אלה שבונים את העלילה״.
// גל ילון
הפוסט עירום בתא בידוק הופיע ראשון במה וזה