הנה משפט שאני תמיד אומרת ושנעים לי לחשוב שאני המצאתי: ״זה שנולדת במקום מסוים, לא אומר ששם אתה צריך לחיות״.
במקרה שלי, נולדתי בעיר המיוחדת, קרית גת.
וכן, היא מיוחדת בעיניי (ותאמינו לי שלקח לי המון שנים להודות בכך), כי יש בה חמימות של בית. יש משהו במקום הקטן והמוכר שנותן לך תחושה של נחת. קרית גת היא כמו הדודה המרוקאית שצובטת לך בלחיים ומביכה אותך ליד החברים, אבל כשאתה רוצה להרגיש בית ומתגעגע לילדות, היא הראשונה שתפנה אליה. היא תשכיב אותך על הספה, תכסה אותך בשמיכת צמר ותגיש לך מרק חרירה.
כשהייתי בכיתה א׳ התחיל הטירוף של ״קטנטנות״. מצד אחד צפינו ביתומים שעוברים התעללות על ידי המטפלת שלהם, אך מצד שני, הסדרה הזאת לימדה אותנו לחלום ולבעוט למציאות בין הרגליים (כשבהשוואה מהירה אנחנו טוב-טוב הגמד והמציאות היא ברוס לי).
מתוך ויקיפדיה
ואז התחילו לזרום לארץ טלנובלות בקצב שלא יבייש אף ערוץ מקסיקני טיפוסי. הלו״ז שלי כילדה התחיל להתנהל לפי לוח השידורים של ״ויוה״. התאהבתי נואשות בשפה הספרדית וחלמתי על היום בו אדרוך בצד הלטיני של העולם. לא תיארתי לעצמי כמה השפעה הולכת להיות לזה על החיים שלי.
בקפיצה מהירה של 20 שנה קדימה, היום אני גרה באי קאריבי במקסיקו, מאורסת למקסיקני ובבעלותי מסעדה ים תיכונית קטנה שבאופן אירוני מציעה בין היתר מרק חרירה ועוד תבשילים מרוקאיים אסלים. מה שלוקח אותי לעוד משפט שהפעם אני יודעת שלא אני המצאתי, והוא ש-״מכל אדם צריך לקחת את הטוב״.
במקרה שלי, מהמשפחה המרוקאית שלי לקחתי את האהבה למטבח. בוא נגיד שכשבן זוגי רוצה לפנק אותי, במקום לקחת אותי לשופינג בקניון, הוא לוקח אותי לסופר.
פותחת את התיאבון "מימונה"
כשאנשים פוגשים אותי ושומעים את השתלשלות חיי, הם מיד שואלים: ״עברת למקסיקו לבד?״ ״ומה עם המשפחה? לא קשה לך?״
אז התשובות לכך הן שקודם כל כן, עברתי לבד, אך מעולם לא הרגשתי לבד. כי תמיד נתתי לזרים להתקרב עד הגבול בו הייתה לי חברה, ואז החלטתי אם הם יכולים להתקרב יותר מכך. והמשפחה, המשפחה בארץ (דרך אגב שמתם לב שרק אצלנו הישראלים, קיים הביטוי ״בארץ״?), אבל זו ההקרבה שאדם צריך לעשות כדי להיפתח לעולם אחר. ולפעמים קשה, ולפעמים קשה בטירוף, אבל כשהלב שלם, הקושי מתקבל באהבה, כחלק מחוויה מעצימה.
ובסוף היום, אני יודעת שעשיתי בחירות שהן נטו שלי, ואם מחר מישהו שם למעלה יחליט שנגמרה לי הסוללה, אני יודעת שחייתי באמת!
שאלו את עצמכם את אותה שאלה והיו כנים כשאתם עונים עליה. אם התשובה זהה לשלי, ברכותיי.
אם אתם מסתכלים על ציר הזמן שלכם, ורואים בו השתלשלות של בחירות שרובן הגיעו מהלב, סימן שאתם בדרך הנכונה, אך אם יש נקודות ציון על ציר הזמן בהן בחרתם באופציה ההגיונית וויתרתם על כישרון או תשוקה אמיתית, הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. עוד משפט שחבר טוב אמר לי – ״איפה שהפחד נמצא, יש אוצר״. הפחד הוא רק הסממן לאיפה אנחנו באמת רוצים להיות. גם אם לא נולדנו שם, וגם אם המציאות היא ברוס לי ואנחנו רק טוב-טוב הגמד.
צולם מהמעבורת לקוזומל
// חופית רננה בן חמו
הפוסט לפני שנגמרת לי הסוללה הופיע ראשון במה וזה