זה לקח קצת זמן, ככה זה בתהליכים של הנפש, אבל מאז שחזרתי מחופשת החגים שלי בישראל– אני מתחילה להרגיש את כל הדברים שלא הרשיתי לעצמי להרגיש. זה בלבול, זה פחד, זה רצון מאוד חזק למצוא ולהגשים את עצמי והתמודדות עם הקשיים שמלווים את ההרפתקאה.
אין לי ימים רעים. אבל יש ימים, או רגעים, או לילות שאני קצת נאבדת. זו יכולה להיות הסיטואציה הכי לא מיוחדת; לשבת בסלון, להסתכל מהחלון אל עבר אופק בלתי נגמר של גורדי שחקים, אפוף בענן זיהום אוויר, ולומר לעצמי "את חיה פה. ממש פה. ממש עכשיו. ומי יודע כמה שנים זה עוד יימשך".
לפעמים זה קורה לי כשאני צריכה להתמודד עם הסינים, שאיך לומר, הם לא עם פשוט או נחמד או נעים הליכות. הם גורמים לי להתגעגע לארץ, לאנשים שמחייכים אליך סתם ככה, שתמיד אומרים לך שלום, שתמיד יבואו לעזרת חבר. אם משהו גורם לי להתגעגע לחומר האנושי בארץ אז תעשו את החישוב לבד!
הרבה פעמים אני מתעוררת בלילה או לפנות בוקר, וממש לשבריר אלפית השנייה – אני מאבדת תחושת מקום. בדרך כלל יש כבר קצת אור שחודר אל החדר ואני מנערת את הראש ומסתכלת לימין. הנה, עיניים כחולות שלי שוכב שם וישן בשלווה. אני בהונג קונג. באמא. בדרך כלל אני נרגעת, לוקחת שלוק מים וחוזרת לישון; אבל קורה שאני שוכבת במיטה שעתיים או שלוש ולא מצליחה לעצור את מבול המחשבות. אני חושבת על הכל – מתי אמצא עבודה, איזה עבודה? כמה זמן עוד נהיה פה, האם נחזור לארץ? האם נמשיך ליעד הבא? איך ייראו החיים שלי עוד שנה מהיום? עוד 5? יש אנשים שלא חושבים כל כך רחוק. אני חולת נפש שאוהבת לתכנן, לחשוב קדימה ולדעת. לדעת הכל. ופה הרבה פעמים אני מרגישה אבודה. זה מחרפן אותי אבל גם מלמד אותי שיעורים חשובים שאני שמחה עליהם.
למדתי שחיפוש העבודה פה אינטנסיבי ולא חס על אף אחד – זה קשה, הראיונות יותר נוקבים ורציניים מכל מה שחוויתי בארץ וענייני הויזה מקשים עוד יותר. אני אופטימית, כי מה בכלל הסיכוי למצוא עבודה טובה בחודש של חיפוש? אם בישראל לוקח כמה חודשים, אז בטח גם בארץ זרה וחדשה לחלוטין; אבל החיים שלי, שתמיד מלאים, גדושים, עמוסים ועסוקים, נתקלים פה בהרבה רגעים מתים. אני עושה מה שאני יכולה – והזמן עובר, באמת שהוא עובר, אבל בשביל של בורות קטנים, געגועים שמכים בי פתאום ובעיקר הרבה מחשבות.
אז אין לי ימים רעים, פשוט הרבה רגעי התמודדות. אולי, בעצם, זו תמצית מהות הרילוקיישן. לפחות בתחילתו, אתה מתאקלם מחדש ללמידה. אתה מגלה את עצמך ולומד לפלס דרך. השלבים האלה הם ממש בנייה מחדש של החיים, כולל כל מה שכרוך בכך, וזה קשה אבל גם מאוד מספק. אני יכולה למנות כבר כמה מקרים בהם כל כך הפתעתי את עצמי באסרטיביות, ביכולת להתחבר לאנשים, ביכולת לדחוף קדימה – שפשוט חזרתי הביתה עם חיוך ענק ותחושת גאווה.
אני מתחילה לחשוב שאם הצלחתי לעשות כל כך הרבה דברים שלא חשבתי שאעשה לעולם, אין לדעת איך עוד אפתיע את עצמי; והנצחונות האלו – הקטנים, היום-יומיים, הפעוטים – הם בעצם הדבר הגדול שממלא לי את המצבר לפול פאוור.
ופתאום… אני לא כל כך אבודה.
// רומי סיגל
הפוסט אבודה בהונג קונג הופיע ראשון במה וזה