אומנם זה קצת ישן אבל החלטתי לכתוב על כך שהתפכחתי, הרבה מחשבות ופחדים היו לי לפני שהחלטתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי. לא ידעתי אם עליי לכתוב על כך שעזבתי את השמאל, אני מרגיש שפשוט התפכחתי, או שלמעשה התפקחתי.
טיילתי בעולם שלוש שנים ולא אשקר ואומר שלא חוויתי אנטישמיות והרבה יותר מפעם אחת, לא רלוונטי איפה ולא על זה אכתוב, אלא על כך שחזרה לי השפיות. המציאות בשבועות האחרונים גרמה לי להבין ללא ספק שלצערי או לשמחתי אין לי מקום אחר להיות בו.
Annabelle Shemer on flickr
שנים שהלכתי בצורה עיוורת אחרי שמאל קיצוני אשר מאמין בחלומות ועדיין בטוח שיש פרטנר. באיזה פרטנר מדובר? חמאס שיורה עלינו טילים? או כל מיני מחבלים שבאים מכל מיני מקומות חשוכים ודוקרים. אני מרגיש מטומטם, איך במשך שנים חשבתי לעצמי שמפלגה שבה יש גבר שנשוי לשתי נשים ואישה שמסיתה נגד ישראל או שאם נלך טיפה יותר ימינה ישנה מפלגה שחברת הכנסת שם רוב זמנה מבלה בלגליזציה ודו קיום, היו בשבילי הדבר הכי נבון ונאור שיש.
אז המחשבות עולות וצפות, ורוצות לצאת כמו קיא של מילים מהפה שלי ולהגיד שהמילה טרנספר כבר לא נשמעת כל כך גרועה, ושמדינה פלסטינית זה עדיין לא מילה גסה, ביבי הוא בהחלט לא המלך וזהבה היא לא הפתרון. כבר שמעתי הכול על השינוי הזה שלי, מהשותף השמאלני שאמר לי שאני נשמע כמו היטלר (או המופתי, תלוי את מי תשאלו) ומצד שני חבריי לעבודה שאמרו לי "סוף סוף קיבלת שכל".
בכל מקרה, בגלל שאני איש של מעשים, החלטתי לרכוש גז פלפל חדיש ב-65 שקלים חדשים, מקל סלפי, מטריה וכלב שמירה. הרי בסופו של דבר לא משנה כמה אכתוב על ההתפכחות/התפקחות שלי, אני עדיין צריך לקום בבוקר ולנסוע לעבודה, לבלות שם שמונה שעות ומשם למכללה ללמוד עוד שש שעות ולשלם שכר דירה, ביטוח לאומי, מס הכנסה, אוכל והרשימה עוד ארוכה.
בסופו של דבר אני מרגיש שקצת התעוררתי "מהפלצנות" התל אביבית והבנתי שפה זה לא שוויץ ולא ניו זילנד ושכל בוקר שאני קם ומדבר את השפה שלי כיף לי, נוח לי ולצערי או שמחתי אין לי מקום אחר לגור בו ולכן אבקש בכל לשון של בקשה מכל מי שמנסה להפריע, שאין לכם סיכוי.
// אמיתי ויסמן