היא חברת ילדות שלך, אתן מכירות מגיל 10.
מה לא עשיתן ביחד – מלא ערבים של סרטים ופופקורן, הדאבל דייט עם שני האידיוטים האלו, לילות של שיחות אדירות, חדר יחד בטיול השנתי לאילת, וטיול אחרי צבא לדרום אמריקה.
היא הכירה את הבחור. ״הבחור של החיים שלה״, כך אמרה, סיפרה עליו כבר הכל ואת מתרגשת כבר לפגוש אותו ולראות כבר מי זה, מכל הסיפורים שלה הוא בטח לא פחות מהורס את הבריאות. מהר מאוד את פוגשת אותו, מבינה שהוא מקסים אבל גם קצת דוש עוקצני.
הכל הולך מהר, החל מהדירה השכורה יחד, הארוחות, הלחיצות מצדה, הרמיזות, ההשוואות, החרדות, הדיכאון ואפילו ההצעה. הכל טס כל כך.
את ניסית לשכנע אותה שתשים לב לפרטים, ביקשת שהיא תבחן את הדברים ותצא רגע מה–היי הזה.
חתונה מדהימה, ירח דבש ארוך ויקר, מלא בשפע של ניסיונות לחוות הכל יחד כזוג.
חזל"ש, עבודה, שכירות, כסף, בכי. וחוזר חלילה.
מהר מאוד היא אצלי, על הספה, רוצה לדקור את עצמה או בעיקר להחזיר את הגלגל לאחור. אני לא אגיד לה "אמרתי לך", אני ארים אותה למעלה כמה שאני יכולה ואסביר שזה בסדר, לא נורא, כולם עושים טעויות. מהר מאוד היא תמשיך כרגיל. תחזור להפסיק לחשוב על עצמה, והדברים רק ימשיכו ויסתבכו.
הכל כבר מובן מאליו, החיים שגרתיים מדי, התקשורת מתחילה להתמלא בחלודה, הבילויים של שישי הם כיסוי לכישלון, אין כבר ניסיונות, אין יותר ריגוש ורומנטיקה, הנושא פאסה, מי בכלל זוכר מה זה.
אני לא רוצה שתמשיכי להישאב, אני אומרת.
כי כשתגיעי לסוף דרכך, יישארו רק מי ביוב.
// ליהיא מלמד
הפוסט רצית להתחתן הופיע ראשון במה וזה